איכשהו תפסו אותי אז, ואיכשהו לא תפסו אותי עכשיו.

כל האמצעים קשרים ועכשיו אפשר להתחיל להתפרע בהכנות לקראת הוצאת התכנית לפועל.

נו באמת.

נמאס לי להרגיש כל כך מקופחת וכל כך מוזנחת וכל כך זקוקה לתשומת לב, כי זה מעורר בי בחילה נוראית.

נמאס לי תמיד להרים גבה או פשוט לשתוק בידיעה ששום דבר שאוציא מפי לא יעזור, אלא רק להיפך.

נמאס לי לדעת שאני צודקת, ופשוט לתת להטחת ההאשמות הנוראיות בי לזרום ולזרום ללא מעצורים... ואם כבר אעשה דבר מה, זה יהיה להרים את הפרצוף שלי מהרצפה. וכל זאת רק בשביל להביט במטיחי ההאשמות הללו בעיניים מתחננות ומפוחדות, כמו (כמה שאני שונאת לבטא את עצמי דרך הדימוי הזה) כלבת רחוב מסכנה. באמת מסכנה.

ותמיד חשבתי על כל הסיפור הזה כילדה שפשוט מקופחת מסידורי המשפחה הלא- נורמאלית שלה, שנוהגת להיות בעצם משפחה עקומה (אם ניתן לכנות את קבוצת האנשים האומללים הזאת משפחה בכלל).

אבל מהר מאוד באו לעברי עוד הרבה תקלות וכמובן שלא הפסקתי לבכות אפילו לרגע. הייתי יושבת בחדרי ופשוט בוכה ימים שלמים, עד שהייתי נרגעת. ולאחר שנרגעתי, הייתי נכנסת למצב דום שתיקה עם ההורים או האחים, תלוי במשתנה.

ואז לאחר מספר ימים, אחרי שקלטתי שאני לא יכולה עוד לקחת חלק במנזר השתקנים הזה (אשר אני הנזירה היחידה בו) הייתי קמה ובהססנות רבה מבקשת סליחה מההורים. עם האחים זה פשוט זרם ואיכשהו היינו חוזרים לדבר. פשוט ככה.

ותמיד הייתי מרגישה כל כך מובסת וכל כך אפסית לעומת כל השאר, וכל כך שנואה וצבועה, ותמיד הייתי בטוחה שזה גם מה שאנשים אחרים מרגישים כלפיי.

אז עכשיו פעם ראשונה, באמת, בהסתכלות לאחור, אני חושבת שאולי.. אבל רק אולי, זו היא הסיבה לכל ההפרעה המטופשת הזאת (שונאת לקרוא לזה ככה). באמת, עכשיו, בכתיבת הפוסט הזה.. פעם ראשונה שאני חושבת על זה.

או שאולי אני פשוט צריכה הרבה מאוד תשומת לב. תמיד הייתי כזאת, זאת הייתה אחת התכונות המעצבנות שלי.

כשסבתא שלי מתה לא שתקתי, וסיפרתי דווקא ללא מעט אנשים. אולי בשביל לזכות בשקט, אולי בשביל לזכות ברחמים. אני בעצמי לא בטוחה מה היו המניעים שעמדו מאחורי.

ולא משנה מה עשיתי, בכל דרך שהיא, אף פעם לא הצלחתי לגרום להורים שלי או לשאר הסביבה הנייטרלית שלי (או שלא) להבין.

היו אפילו סוטואציות שונות בהן הייתי מוצאת את עצמי פורקת את כל העול שהיה מונח על כתפי בפני אמא שלי, דבר שכמובן לא עזר... ואז הייתי מגיבה בחוצפה, כאשר היא הייתה עונה דבר מה הפונה כנגד מה שאמרתי או סותר אותי.

ואז לא הייתי מבינה איך זה שהם תמיד אומרים שאני כמו ספר "תשובה לכל שאלה" בין החיים. כמובן שהייתי עונה שאת הכל למדתי מהם.

תמיד הם חיפשו את מי להאשים, וכשלא היה על מה הם היו מוצאים.

אני חושבת שזה דיי מתסכל להסתכל לאחור ולחשוב על זה ככה... אבל תמיד אני בטוחה שאני לא מסכנה ושיש אנשים שהיו מתים בשביל להיות במצב שלי. מצחיק איך שכמעט אף אחד לא מרוצה מהמקום בו הוא נמצא.

אז עכשיו אני כבר בקושי בוכה.

אפילו כשסבתא רבא שלי מתה, בכיתי רק כשהתקשרתי לחברה שלי (וגם לא סיפרתי לה. מצחיק. היא ניחשה לבד, בחיי), רק אחרי שהיא שאלה "סבת'וש מתה?" (כמה אופייני לה) התחלתי לבכות, ואמרתי לה מאין "כן" מגמגם שיצא לו בקושי מתוך הבכי.

ואז כמובן שהיא אמרה יל לבוא אליה ופינקה אוית בארוחת ערב טעימה ואז דיברה איתי שעות על גבי שעות על סבתא שלה שמתה שבועיים קודם לכן.

עוד עובדה ברורה שאני באמת נואשת לתשומת לב.

אני לא רואה את עצמי נשארת לבד בחיים. וזה הכי חרא שיכול להיות..

כי אם אין אני לי, מי לי?

(יא רייט)

שיהיה לכולנו שבוע פרוע.

M.