מה שלא יוצא דרך הפה יוצא דרך התחת.

יפה אמרת יקירה שלי, שאני אתחרט על הרגע שאני אתחיל.

זה מצחיק כי שלשום עליתי על המשקל והיה רשום 47.9.

היום עליתי עליו והיה רשום 49.1. עכשיו. הרגע. ועוד אחרי הביקור הארוך בשירותים... בעקבות היובלקס.

טוב ברור שזה לא באמת מצחיק... זה עצוב וזה דיי גורם לי לרצות לבכות. והבטן שלי עוד כואבת אבל עכשיו זה כבר פחות ויותר בקטנה.

אולי פשוט עוד לא סיימתי? אני מקווה מאוד שההמבורגר הצמחוני הזה עוד לא התעכל כי משהו חייב להסביר למה המשקל עלה במקום לרדת. ד"א, לפני זה הייתי עוד בתחום ה-48.8 או משהו כזה.. לא בטוחה כמה גרמים. בכל מקרה ירדתי קילו והגעתי לאותם 47.9 (לפני יומיים כאמור למעלה), ופתאום זה עלה. מה קרה? היובלקס אמורים להוריד... וזה באמת הוריד בהתחלה... מה קרה פתאום? אני לוקחת אותם כולה איזה שבוע.

אני שונאת את זה ואני שונאת את הכל. ואת הגוף שלי בעיקר. שהוא מעוות ברמות מטורפות. איך אני מתקרבת ל50? ברגע שאני אעלה על המשקל ואראה 50 בפעם הראשונה בחיי אני אבכה, אני פשוט יודעת שאני אבכה כמו ילדה קטנה וטיפשה. לא שאני אומרת שאני חכמה בכל זאת, הגעתי לאן שהגעתי.. וזה רק מצדיק את רמות הטיפשות שלי.. ואני לא מתגאה בדברים האלה שאני עושה במסגרת הזאת. זה פשוט כבר לא כל כך בשליטתי.. וכשלא עשיתי כלום ורק חשבתי.. הייתי בטוחה שאני נופלת לזרועות השטן, או גבולי לפחות. זה היה חרא.

אני זוכרת שעשיתי את הדבר הזה באינטרנט שצריך למלא כמה דברים ואז לבקש משאלה.. אז עשיתי את זה ובאמת לא קשה לנחש מה ביקשתי. טוב אני חושבת שרמות הפטתיות שלי הן עד כדי כך קיצוניות. כן, עד כדי כך. וכנראה שבמצבי המתסכל כל דבר כבר איכשהו מביא איתו תקווה... אפילו אם זה המינימום של המינימום.

ואחרי יומיים או משהו בסביבות זה הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי שרזיתי ברגליים. וזה יצא מהפה שלי.. באמת ובתמים. וכששאלתי את זה את חברה שלי היא הסכימה. לא יודעת מתוך מה באה ההסכמה שלה אבל בכל מקרה זה הוציא אותי קצת מהתסכול. בעצם יותר מקצת אבל זה לא קריטי המידה.

והכתיבה של הפוסט הזה עושה לי הרגשה דוחה אז אני חושבת שאני אפסיק.

אני רק מקווה שיהיה טוב. באמת שנמאס לי להסתמך על קלישאות, אבל אין לי הרבה דברים אחרים להאמין בהם.

שבת שלום.

מה שלוקחים את תקחי גם, ומה שעושים את תעשי גם. בכל זאת, מי את אם לא סתם צל. כן, צל. הצל שלהן.

יש לי מכחול, מקלות, לבבות, פרחים, ציורים ומגנים... אבל את בכל זאת בוחרת ללכת מהדרך הפשוטה יותר.

אם הייתי במקומך האמיתית, הייתי לוקחת את המכחול.. ושמה את הפרחים על המקלות.. אחרי זה הייתי קושרת אותם בשרשרת מהלבבות, ומניחה בתור רקע את הציורים. את המגנים הייתי מסדרת מסביב, כדיי שלא יהרס או ייפגם שום חלק מהשדה שטיפחתי כל כך. השדה שלי.

סוף סוף יהיה לי משהו משלי. משהו שהוא רק שלי.

כל דבר שאת עושה את לוקחת לעצמך מודל לחיקוי או מישהו שכבר עבר או עובר או מתכנן לעבור... ואת מתלהבת מזה.

נו ברור, ואיפה היא, הייחודיות הזאת שפעם נהגה לאפיין אותך?

בשמלת המרלין מונרו המפורסמת שלך, רק בצבע בורדו (קצת זנותי, לא?) ובכפכפים ושיער חלק מפוזר את דורכת במליוני שבילי חצץ ונכנסת לתוך שלוליות שהן נעימות לך יותר מכל דבר אחר שבעולם.. ובכל זאת, את לא עובדת לצד השני של הגשר, כי השלוליות שם רדודות. את נשארת בצד המסוכן יותר (או לא מסוכן בכלל, אבל אם כבר...)- איפה שכולם.

ואת גם תציעי ותזמיני והן יסכימו, למה לא? עכשיו את אחת משלהן כי את כמוהן. שכפול כמעט גנטי, העתק כמעט מדויק.

ניצוצות ומבטים שצריך להסתיר, אסור להסתכל, מה את, חוטאת? העיקר שכאשר יגיע לשם הרבן ויפסוק שהמקום פסול, יהיה טוב.

ואז בטח תוכלי כמו תמיד להשתרמט ולהסתובב בכל המקום בתחתונים וחזיה, נו, בגד ים.

עכשיו השתנת ואולי את שמחה ואולי אנשים חושבים שלא... אבל עדיין. נמאס לך ממה שאנשים חושבים כי זה באמת סתם הם... וסוף סוף את מתחילה לקלוט ולהפנים שאת חשובה לא פחות מהם ואולי באמת הגיע הזמן שתתחילי לדאוג גם לעצמך ולהזמין ולהציע... לעצמך.

וכיף לך ואת באמת כן מאושרת... ואז מה אם אנשים מסוימים אומרים שאת לא צוחקת? הם כנראה פשוט לא מכירים אותך טוב מספיק. את צוחקת המון, דיי והותר.. תאמיני לי! וחוץ מזה... שמעתי שאדישות זה סקסי. אז מה אכפת לך?

טוב, ועכשיו ברצינות, אני חושבת ש... שממני, אבל רק ממני- צריך להיות לך אכפת. מדעתי. בכל זאת, זאת אני... ואת. זה אנחנו.

אז תשמחי ותצחקי תמיד עם האנשים שאת אוהבת או שגורמים לך להיות מאושרת... ועם הנחמדים פחות... מותר לך להיות אדישה קצת לפעמים. מה קרה?

סוף סוף קיץ ואת אוטוטו נכנסת לשגרה של חופש. שרב וחמסין ואפילו שנת בצורת. יהיה לך טוב.

סופשבוע פרוע (:

תמיד תהיתי אם אני הטיפוס הזה, או הטיפוס שהולך עם נעלי עקב עדינות, חצאיות מיני וגופית V.