 כינוי:
בת: 33 MSN:
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2010
אני לא התחברתי
אני מבינה את כל הקטע שצריך להתגייס לצבא, שזה לא טוב להשתמט
שאם כל אחד יבוא בגישה שלי איך יהיה לנו צבא, איך תהיה לנו ארץ.
אני ידעתי מראש שאני לא הבת אדם שיכולה לספוג מה שאומרים לה בלי להגיד כלום
שיתייחסו אליי כמו רכוש, כמו עוד סתם אחת שתמלא פקודות.
אבל בכול זאת שיכנעו אותי, אמרו לי לנסות ללכת לגדנע, אמרו לי שאני אהנה
זה כבר חילחל לי לראש שלא יהיה כל כך קשה, כי זה לא באמת צבא, שיהיה צחוקים.
ביום ראשון הגעתי לביצפר עם המזוודה ועם התיק, קוראת בדרך כמה דפים ממחברת אזרחות
מכיוון שהחליטו לשים לנו מבחן באזרחות לפני שיוצאים לגדנע, המבחן עבר בהצלחה [אני חושבת].
כולם מתרגשים לקראת הגדנע, כולם עם הג'קט של הגדנע שיצא מגניב.
עולים על האוטובוסים, שמחים, צחוקים, עושים עצירה בדרך, מגיעים לשער של הבסיס
עדיין מדברים אחד עם השני ונהנים.
נכנסים לבסיס עם המזוודות, כשהמזוודה שלי נדפקה מהאבנים תוך כדיי עלייה למגרש
ממיינים אותנו לצוותים, לא שמו אותי עם החברות הקרובות שלי- ממש ביאס אותי.
שמו אותנו 23 בנות בחדר אחד, הלכנו להביא מיטות שטח, מזרונים
לדייק בזמנים, לרוץ לצעוק כן המפקדת, הקשב המפקדת, לא לזוז, לעמוד בהקשב - דברים שאני לא רגילה אלייהם.
מתה מצמא כבר אחרי כל הריצות, נתנו לנו לשתות רק בסביבות 5-6 אחרה"צ
השפתיים שלי התייבשו כמו שאף פעם לא התייבשו.
בזמן הפסקת האוכל שלנו הלכנו לסדר את המיטות כי פחדנו שלא יהיה לנו זמן אחר
לא היה מקום לכל המיטות בכלל, שכל המזוודות על המיטות של כל אחת מהבנות
אחרכך היה מסדר, עמדנו דיי הרבה זמן על הרגליים, כבר היו לי כאבי תופת בכפות רגליים
המפקדת המתחשבת [NOT] אמרה לנו שעוברים חדר.. לחדר למידה
הלכנו לחדר שנמצא בצד השני של הבסיס, התחלנו להוציא את הכיסאות
והלכנו להביא שוב מיטות ומזרונים מרחבי הבסיס, אחרי שהנחתי את המיטה והמזרון בחדר הלכתי להביא את המזוודה
אבל המפקדת עצרה אותי באמצע הדרך ואמרה לי לסחוב עוד מיטה, כמה נחמד!!
הנחתי את המיטה הנוספת בחדר והלכתי סוף סוף להביא את המזוודה והתיק שלי [כבד מאוד!]
היו לי כבר סימנים אדומים בידיים שלא עברו אחרי כמה דקות כמו סימנים רגילים..
הכיבוי אורות היה ב10 וחצי בערך, ועד שהבנות שתקו כבר הגיע 11 ורבע בערך
אחת מהבנות החליטה לשים שעון מעורר ב5 וחצי בבוקר במקום ברבע ל6..
היום השני, 6:20 מסדר בוקר, מיימיות מלאות או שיורדים ל10 שכיבות שמיכה
כל בוקר צריך לסדר מחדש את המצעים לשים במזוודה את כל הדברים, ולשים את המזוודה על המיטה.
ושוב כל מיני דברים כמו לנקות את הבסיס, לעמוד במסדר בוקר, מסדר ערב, לרוץ, לצעוק.
בערב עד שהבנות שתקו היה כבר 11 וחצי בערך, באמצע הלילה התעוררתי
עם אף סתום, כאבי בטן שלא נפסקים במשך שעה וחצי..
ב5 בבוקר העירו אותי הבנות
ביום השלישי כבר החלטתי שאני לא נשארת שם עוד יום אחד, לא מוכנה לסבול את ה"חוויה" הזאת.
הלכתי למרפאה והתחלתי להקצין כל דבר שהיה לי, לבכות להם, עד שיתנו לי אישור.
אפילו ארוחת צהריים נורמאלית לא נתנו לנו, נתנו לנו כמו כל שאר הילדים שיצאו ליום סדאות,
קופסאת טונה וקופסאת תירס- דברים שאני לא אוכלת.
ובחדר האוכל ישבו כל המפקדים והמורות אכלו עוף, תפוחי אדמה, חומוס וכו'
ולא נתנו לנו להיכנס, אפילו שכולם כבר אכלו ונשאר מלא אבל מלא אוכל בסירים.
ועוד חסכתי הרבה התלוננויות..
מנסה להסתיר את השביזות.
אז די, אני לא התיפוס שאוהב שמתעללים בו פיזית ונפשית
רוצים שאנשים יתגייסו לצבא? תתגייסו בעצמכם, אני לא מתכוונת להתגייס.
אני אלך לשנת שירות או משו.. נראה כבר יש לי עוד זמן.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
