החיים שלי...דפוקים... כמו של כולם...

אני זוכר שפעם חבר שלי אמר לי שהוא מעריץ אותי.

"אני מעריץ אותך על זה שעם כל החרא שנופל עלייך אתה עדיין ממשיך הלאה, לא נשבר ומתנהג כאילו הוא בכלל לא שם..."

אז אני מצטער חבר... נשברתי...

מאז שהוא אמר לי את זה, תמיד כשהייתי על הסף חשבתי על זה, וכמו מעיין מילות קסם באותו הרגע הצלחתי לעמוד בחזרה על הרגליים.

אבל עכשיו? עכשיו אפילו זה כבר לא עוזר... אני מרגיש כאילו הכל שוב מתמוטט לי...

הלימודים... שמזמן כבר שחכתי איך הם נראים ולא סתם בגלל תקופת הבגרויות או החופש שהתחיל, אלא בגלל שכבר בערך 3 חודשים אני לא לומד... ואני מניח שאני יכול לספור על יד אחת, או מקסימום שתיים, את מספר הפעמים שהייתי בבי"ס...

הלהקה שיותר מתמיד מתעלמים ממני וגם כשהם רואים שקשה לי הם פשוט עוברים לנושא הבא כאילו מה בכך...

והכי כואב... החברים..

אני מרגיש שאני הופך שוב לאותו בנאדם עצבני וירוד שהייתי פעם... שמעליב את החברים כדי להתגוננן... שבכלל מרגיש שהוא צריך להתגונן מהחברים שלו!

אותו בנאדם שאין לו סבלנות לחברים שלו וצועק עליהם רק כי הם סיפרו בדיחה בניסיון לעודד קצת את האווירה...

אני פוחד שאני חוזר לאותה דמות שניסיתי להדחיק כ"כ... ואפילו הצלחתי לזמן מה...

אז אני מצטער חבר... נשברתי...