Addicted

תמיד אני נוחתת כאן בשיא העייפות שלי. לרוב גם בתקופות פחות טובות.

הראש כמו תמיד, עמוס במחשבות.

למה נפרדנו ככה ומה עכשיו?

חשבתי שאנחנו להרבה זמן. כנראה שאף פעם אי אפשר לדעת.

יש לי הימור אבל זה רק הימור, כל הקלפים נלקחו מהיד...

לפעמים אתה חורץ לעצמך גורל מבלי לדעת,

מחליט החלטות בחיים ומגיע למעמד קבלת ההחלטה כביכול רק שנים אחר כך,

מבלי לדעת שהבחירה כבר נעשתה ושידעת את התשובה כל הדרך

פשוט לא חפרת עמוק מספיק בתוך עצמך כדי למצוא את התשובה שחיפשת.

טוב לי לדעת שלא קל לערער אותי. שאני לא נופלת מהר. שאני לא נפגעת חזק.

קרו דברים, היו מקרים, ומהכל ומכולם יצאתי בן אדם  מחוזק ומחושל פי 100.

אני לא מפחדת לחפור בעצמי או להודות בדברים, לא מפחדת ללחוץ על עצמי חזק מידי.

הלוואי שגם הוא היה כזה.

ואחר כך שוב הדיבורים של "להשקיע בעצמי". הפעם זה באמת מכל הלב,

אבל צריך איכשהו להתמודד עם העולם המציאותי והעובדה שאני קורעת את עצמי 12 שעות בעבודה :/

אני רוצה לכתוב, לרקוד, לטייל, לאהוב, להרגיש בחיים.

למה כל הדברים האלה צריכים להדחות שוב ושוב?

מתי אמצא זמן?

Gotta do something about it. Gotta make a change