פתאום בא החשק הזה לכתוב.
החשק הזה שתופס אותך חזק, כאילו לכתוב = לנשום והדיו זה האוויר שאתה צריך כל כך עכשיו...
אני כמו ספוג, מסתובבת בין אנשים וסופחת הכל לתוכי,
אוספת מחשבות, כל כך הרבה מחשבות שהנה - מגיע הצורך להוציא אותן.
כל החודשים האחרונים היו די מטורפים... עבודה-החלפתעבודה-חיפושעבודהחדשה-סעמקלאבאלי, מילואים, עצבים, לא מצליחה למצוא את עצמי.
WHAT THE HELL IS WRONG ? אין לי תשובה. לא יודעת מה עובר עליי. כנראה גיל ההתבגרות שאף פעם לא באמת היה לי. כי לא היה לי זמן להיות ילדה ולא היה לי זמן להיות טרבלמייקר. Had to be mummys and daddys little girl
אתמול הייתי בבת מצווה של נטע (שהייתה לגמרי נסיכונת).
הסתכלתי על הילדים ופתאום קלטתי שבתור "מבוגר" שצופה מהצד אתה לגמרי יכול לקלוט כמה דברים על כל ילד.
מי מפוצץ בביטחון עצמי. מי נשרט קשות על ידי ההורים ולמי חסר תשומת לב הורית. מי מלך הכיתה ומי זה שתמיד בצד. ממש רואים את זה.
ואז הרגשתי ממש זקנה שאני יושבת ומנתחת ילדים קטנים, ואז חשבתי על עצמי וחשבתי מעניין מה המבוגרים שהיו סביבי חשבו עליי.
וחשבתי מה אני חושבת על עצמי. והגעתי שוב לאותה מסקנה שאי שם באמצע הדרך, במעבר לי' נדפק לי המוח ק-ש-ו-ת וחבל שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. זה קצת אירוני, אני שונאת את המשפט "אנשים משתנים"כי הלוואי שיכולתי פשוט להשאר עם הזיכרון הטוב מהם ולהצמד למה שהיה פעם אבל מצד שני אני כל כך שמחה שאני לא אותו בן אדם, כלכך כלכך כלכך.
היום נפרדנו מנועה שטסה לניו זילנד לחמישה חודשים. ג'ניה כבר בפריז. אילנה ומרינה בטכניון, טלי בקבע. ואינה בבית. לא מוצאת את עצמה.
אמרתי לנועה שבסוף אפריל, כשהיא תחזור, אני אחכה באותו מקום וניפגש בהרכב כמעט מלא שוב.
כשאמרתי את זה קיוויתי כל כך חזק שלא, שאני לא אחכה באותו מקום ואעשה את אותם דברים. לא לא לא.
קיוותי שעוד חמישה חודשים אני אהיה במקום טוב ואעשה דברים שאני אוהבת, לא רוצה להקשיב לכל ה "בגיל הזה כל העבודות חרא " כי מה כבר ביקשתי? להרוויח כסף בצורה מכובדת? בלי שיצעקו עלי או יקחו לי כסף מהמשכורת? לפעמים לא ברור לי איך העולם הזה פועל.
אני צריכה להרביץ לעצמי או משהו
להרים את עצמי מהשיט הזה.
לילה טוב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Nash.