Addicted

" אולי בקרוב, אולי אחרי החגים 
מי יודע, מי יודע 
אולי במקרה כשכבר לא תצפה 
מי יודע, מי יודע 
בדלת הזו או מחוץ לחלון 
עוד הכול מחכה 
בבוקר אחד או בערב כמו זה 
אתה בטח תראה 

ברגע חולף או בגשם שוטף 
מי יודע, מי יודע 
כשכולם ישנים אף אחד לא רואה 
מי יודע, מי יודע 
וגם אם נדמה שהיה ונגמר 
עוד הכול מחכה 
גם אם רע וקשה וקרוב לקצה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה 

ובלילה, בלילה 
בשעות הקטנות 
התפילות הפשוטות מבקשות 
בלילה, בלילה 
לחכות לתשובות 
כדי למצוא עוד סיבה לקוות 

רגע לפני שבכלל לא תרצה 
מי יודע, מי יודע 
ולפני שתגיד שכבר לא משנה 
מי יודע, מי יודע 
ואם הטעם קצת מר ושורף בחזה 
אז הכול יחכה 
אתה כאן, יש עוד זמן והכול ישתנה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה "

)

הלוואי שיכולתי לעשות Fast forward לראות מה קורה עוד כמה חודשים...הייתי נותנת הרבה בשביל זה

אם יש משהו שלמדתי מכל הפרידה הזאת, זה שלא צריך לשכוח את עצמך או אפילו חלקיק ממך בשביל בן אדם אחר שאתה בזוגיות איתו.

לא לוותר על יציאות עם חברים, לא לוותר על תחביבים או זמן פנוי או כל דבר שמגדיר חלק מהותי מהאושר היום יומי שלך.

זה לא שווה את זה.

אותו בן אדם יכול לקום, ללכת, ולהשאיר אותך בתחושת ריקנות בגלל כל אותם הדברים שלא עשית כשהיית עסוק בלחשוב עליו.

אנשים אומרים שנראה כאילו זה לא מזיז לי, שאני אדישה לפרידה הזאת או חושבת שהיא הייתה במקום.

לא, אני לא אדישה. ולא, אני לא עם לב שלם. איך אפשר להיות אחרי כמעט שנתיים? אחרי תכנונים לטוס ביחד? לגור ביחד?אחרי  "מצטער, אין לי סיבה לתת לך"?

אני רק עם ראש זקוף למעלה וזה בזכות העובדה שיש לי חברים שעוטפים אותי מכל הכיוונים בכל כך הרבה צחוקים ולא נותנים לי לשקוע אפילו לרגע. תודה תודה תודה עליהם

הימים עוברים מהר, בינתיים יש המון החלטות שצריך לשקול אותן.

השבוע אני סוגרת הרשמה לאוניברסיטה וטיסה לנפאל.  so much for this week

בהצלחה לי

תמיד אני נוחתת כאן בשיא העייפות שלי. לרוב גם בתקופות פחות טובות.

הראש כמו תמיד, עמוס במחשבות.

למה נפרדנו ככה ומה עכשיו?

חשבתי שאנחנו להרבה זמן. כנראה שאף פעם אי אפשר לדעת.

יש לי הימור אבל זה רק הימור, כל הקלפים נלקחו מהיד...

לפעמים אתה חורץ לעצמך גורל מבלי לדעת,

מחליט החלטות בחיים ומגיע למעמד קבלת ההחלטה כביכול רק שנים אחר כך,

מבלי לדעת שהבחירה כבר נעשתה ושידעת את התשובה כל הדרך

פשוט לא חפרת עמוק מספיק בתוך עצמך כדי למצוא את התשובה שחיפשת.

טוב לי לדעת שלא קל לערער אותי. שאני לא נופלת מהר. שאני לא נפגעת חזק.

קרו דברים, היו מקרים, ומהכל ומכולם יצאתי בן אדם  מחוזק ומחושל פי 100.

אני לא מפחדת לחפור בעצמי או להודות בדברים, לא מפחדת ללחוץ על עצמי חזק מידי.

הלוואי שגם הוא היה כזה.

ואחר כך שוב הדיבורים של "להשקיע בעצמי". הפעם זה באמת מכל הלב,

אבל צריך איכשהו להתמודד עם העולם המציאותי והעובדה שאני קורעת את עצמי 12 שעות בעבודה :/

אני רוצה לכתוב, לרקוד, לטייל, לאהוב, להרגיש בחיים.

למה כל הדברים האלה צריכים להדחות שוב ושוב?

מתי אמצא זמן?

Gotta do something about it. Gotta make a change