והנה כשלא נותר לעשות דבר אלא להשתיק את הכול, בבלוג הזה זה בסדר לדבר. נמאס לי מהשתיקות. כואב לי שכל מה שהראש שלי מלא בו מוכרח להשאר שם, קבור בגרעין המוח שלי, ורק בחלומות שלי אני מעיז לצרוח הכול.

כל נקודה שהעיניים שלי פוגשות אני רואה השתקפות של עצמי, מכוסה בזרועות הגדולות שלי, עוטף את עצמי מהעולם הזה. אני עייף מלהרגיש את עצמי. מלהרגיש את השפתיים שלי כשאני מדבר, ואת העפעפיים שלי כשאני ממצמץ, והידיים שלי כשאני נעזר בהן כדי לחיות.

אני צריך את מיתרי הקול שידברו אליי בגובה העיניים ויגידו לי שהמאמצים שמשקיעה המחשבה שלי בעולם שווים את זה, שבסוף מישהו יחבק אותי בנפש. שכל התאוריות והפילוסופיות המשונות לא שוות לפרחים נבולים. שמתישהו מישהו יפרח מהן.

כל פעם נוצה נוספת נושרת לי מהכנפיים שגם ככה עומדות להכחד, כי לא נותרה בי הרבה תמימות. עייפתי מלהאמין שהעולם הזה שווה את החיוכים... הוא כבר הרוס מבפנים, מזמן, וכנראה שזה לא משהו שיש בידיי את הכוח לשנות אותו. כל מה שאני יכול לעשות זה רק לעמוד מנגד, ולצפות באנשים הרדודים חסרי התוכן האלה מציפים את האדמה והים; מטיילים סביבי, צוחקים סביבי, מאושרים סביבי.

והדיכאון שלי נברא אך ורק ממרבית המחשבות שיושבות לי על הכתפיים.

והדיכאון שלי לא עוזב אך ורק כי אני לא מצליח להפסיק לחשוב.

אבל אני לא רוצה להפסיק לחשוב. אני רוצה להאמין שכל מה שאני חושב זה מה שמייחד אותי והופך אותי למי שאני היום. אני רוצה לקחת את זה ולשמר את זה. אבל זה מרחיק אותי מהעולם, וכל מה שאני רוצה זה לשמוע מילים קצת אחרות. פחות באנליות ממה שהאוזניים שלי נאלצות לשמוע מדי יום. מילים קצת יותר מרגשות, שאולי יגרמו ללב שלי לרטוט וכמעט לפספס פעימה. בלי יותר מדי צחוקים. רק קצת מילים יפות. ממישהו שישאב אותי ללב שלו לנצח.