מצטערת שעבר שבוע מאז הפרק האחרון...

אין לי כוח להתחיל עם התירוצים שאני עוברת לבית ספר חדש ויש כל מיני בעיות, למרות שתאמינו לי שזה סיבות אמיתיות ולא שלחתי רק כי התעצלתי.

למרות שעוד אחת הסיבות הייתה שהיה לי כמה ימים של מחסום כתיבה כזה, כאילו יש לי מלא רעיונוות ליותר סוף הסיפור- אבל לא למקום הנוכחי. (אז שימו לב גם שבגלל זה יש סיכוי שגם הפרק הבא ייתעכב קצת, אלא אם יעלו לי עוד רעיונות.)

אז ניסיתי לחשוב איך אני מגיעה לכל הקטעים האלה ולא יצא לי, חוץ מקטע אחד שאכתוב אותו לפרק הבא- כי אם הייתי כותבת לפרק זה, אז זה היה יוצא ארוך מדי... (אני יודעת שרובכם לפחות אוהבים ארוכים, ו הפרק הזה באמת לא יצא ממש ארוך למרות שהוא גם לא קצר, אבל אני לא אוהבת שפרקים ייצאו לי ממש ארוכים כמו נגיד שיש ב"רק ידידים" או משהו כזה...)

אז אני מקווה שלא ייבשתי אתכם יותר מדי, והחשוב מכל- קריאה מהנה! (:

כשמייבל שוב התעוררה- היא הייתה בתוך תחנת המשטרה.

"אמא...? אבא...?" היא קמה מהכיסא שנשענה עליו עד עכשיו והחלה להתקדם לכיוון היציאה של החדר הבלתי-מזוהה כדי לחפש אותם- אבל אז כאב ראש חד תקף אותה, והפלאשבאק רץ בראשה בצירוף עיוותים, כמו שעתיד לקרות עוד הרבה במהלך עתידה.

היא החלה לבכות- עליה שנשארה יתומה; על הוריה המתים; על שהסתבר שזה קרה בגללה כמו שאמר לה אביה, והרי האב תמיד צודק, לא?

לאחר כמה שניות נכנס איש בחליפת משטרה כדי לראות מה מצבה- ומצא ותה בוכייה.

"היא התעוררה! היא התעוררה!" קרא לעבר חלל המסדרון ויצא.

כעבור כמה רגעים הגיעה איש אחר מעט רחב יותר ולידו האישה שדאגה  למייבל בביתה.

"אוי, מסכנה קטנה... תירגעי..." האישה חיבקה אותה והרימה אותה בקלות, בזכות היותה צנומה.

"אני רוצה את אמא ואבא..." ייבבה.

"אני יודעת, אבל תירגעי רגע, ששש..." האישה שמה אותה חזרה על הכיסא שבו ישנה מייבל קודם.

"את יכולה ללכת, היא תהיה בינתיים בסדר." הבטיח לה האיש השני.

האישה הנהנה בזהירות, הסתכלה עוד מבט מלא רחמים לעבר מייבל- ויצאה.

מייבל הקטנה המשיכה לנשום באופן לא סדיר כלאחר בכי ממושך, וניגבה את הדמעות שעוד התעקש לרדת.

"שמך הוא מייבל האריס, נכון?" שאל האיש.

"כ...כן."

"יופי. ובת כמה את?"

"חמש."

"טוב, אז לא איבדת את הזיכרון... את זוכרת מה שקרה לפני שבאת?"

"מה זה באמת המקום הזה?"

"תחנת משטרה."

'בטח באו לעצור אותי...' חשבה בפחד.

"אז עכשיו, אני אתן לך את הזמן שלך ואת לא צריכה לספר לי מה שקשה לך מדי- אז מה את יכולה לספר לי?"

"אה... אני זוכרת רק בקטעים."

"בסדר, תאמרי לי רק מה שאת זוכרת."

"אבא בא הביתה הביתה, ואז פתאום אמא צורחת, אחרי שנייה היא מפסיקה ועל הרצפה נשפך המון נוזל אדום כזה, ואז אבא מתקרב אליי עם מבט מוזר כזה, ואז מישהו מוריד ממני את הבגדים..."

היא לא זכרה את הכל בברור מרוב גודל הטראומה, ורק שנזכרה מי עשה לה את זה- כבר היה מאוחר מדי מבחינתה לספר.

"את כל הבגדים?" שאל השוטר.

"כן. ואז האדם הזה מנשק אותי כמו שמבוגרים מתנשקים בטלוויזיה, ואני מרגישה משהו נכנס לתוכי איכשהו..."

'מדהים איך ילדה כזאת קטנה יכולה לספר על אונס בצורה כזו...' הצטמרר השוטר.

"ואז אבא אמר משהו והחזיק אקדח, ואז בום כזה, והוא נפל... וזה מה שאני זוכרת משם."

"בסדר. ואת יודעת במקרה איפה הדודים שלך גרים? או סבתא וסבא? או כל מישהו אחר מהמשפחה? או אולי חברים של המשפחה?"

"אין לנו."

"אין מה?"

"אף פעם לא נפגשתי עם המשפחה, ואין לנו חברים, וגם לי אין חברות.  שמעתי את אמא פעם בוכה ואומרת מדי פעם 'אמא', אבל לא יותר מזה."

"את בטוחה?"

"כן. ואמא ואבא יהיו בסדר, נכון? מטפלים בהם עכשיו בבית חולים?"

"אה, כן, הם בבית חולים..." השוטר לא רצה לשקר לה, אלא רק להסתיר ולא להגיד תשובה מלאה.

"ומטפלים בהם רופאים?"

"רופאים בודקים אותם עכשיו, כן..."

"בסדר. רגע, אז מי ישמור עליי בבית?"

"את לא הולכת עכשיו הביתה, אלא לבית יתומים."

"בית יתומים? למה?"

"כי אם את א זוכרת אנשים שקרובים אליכם, אין לך מי שישמר עלייך- אז תלכי בינתיים לשמה, אלא ימצאו מישהו אחר שידאג לך."

"טוב."

"את בטוחה אבל שאין לכם מישהו שאתם מבקרים אותו מדי פעם? אף פעם לא הלכת לבית של מישהו אחר, או שבא אליכם אורח? או שהייתם באיזה אירוע או משהו?"

"אני לא זוכרת..."

"בסדר. טוב, לא נורא- אני בטוח שתסדרי בבית יתומים."

"וכשאמא ואבא יבריאו, אז אני חוזרת הביתה?"

"אם הם יבריאו, אז כן."

"יופי."

מייבל נראתה שמחה יותר- למרות שכשבאה לבית יתומים וכל הזיכרון חזר אלייה, הבינה שאין סיכוי שתחזור שוב לביתה או שהוריה יחיו.

הפרשה אומנם פורסמה בעיתונים- אך מעולם לא נמצא קו חוט למה בדיוק קרה, ואיש לא ידע מה עלה בגורלה של מייבל.

'מסכנה הקטנה הזאת...' חשה לעצמו האיש לאחר שמייבל לוקחה לבית היתומים, 'גם ראתה את אמא נרצחת, גם אביה התאבד ובנוסף החרא הזה אנס אותה. נו, טוב- לפחות זיכרונותיה האחרונים מהוריה הם שאביה ניסה להגן עליה, והקריב את עצמו למענה מאהבתו אלייה...'

-

אנני וחברתה התיישבו בהפסקה ודיברו על נושאים שגרתיים, אלא שלפתע אנני פנתה לנושא אחר.

"אוף, אני כל כך דואגת לילדה הזאת." אמרה לחברתה בפרצוף מודאג.

"איזו?" שאלה חברתה.

"זוכרת את זאתי שהייתה איתי בגן?"

"כן, נו? מה איתה?"

"אמ, הבטחתי לה לא לגלות, וגם ככה כולנו היינו קטנים מדי משביל לצפות בחדשות או לזכור את המקרה הזה, אבל בואי נגיד שלא הייתה לה חוויה ממש טובה בילדות, ועכשיו היא יתומה."

"נו, כאילו שהיא הראשונה שההורים שלה מתו."

"לא, זה אחר... את מבטיחה לא לגלות?"

"לא, אני אגלה את זה לכל העולם ואת שאר הסודות שלך בהזדמנות הראשונה שתהיה לי." גלגלה עיניים, "נו באמת, את כבר מכירה אותי, אֵן; ספרי כבר."

"אמא שלה נרצחה, והרוצח עצמו אנס את מייבל –השם של הילדה- והתאבד מולה."

חברתה נרעדה והצטמררה.

"במקרה באתי  לתת לה הזמנות למסיבת יום ההולדת שלי, ומזל שאמא שלי התעקשה לחלק את ההזמנות אישית לכל אחד וללכת לכל הבתים, אחרת היא הייתה נרקבת שם את שהיא הייתה מתה."

"רגע, בנות כמה הייתן?"

"חמש."

"חמש בסך הכל?! איך היא שרדה את הטראומה הזאת?!"

"טוב, רואים באמת שהיא השתנתה באופי. ין לי ממש מושג מה קרה לה אחרי זה- המשטרה לקחה אותה, תחקרה אותה קצת ולבסוף שמה אותה באיזה בית יתומים..."

"...עד שבטח מיהו אימץ אותה ושתיכן התגלגלתן במקרה לאותו המקום."

"אשכרה הגורל לא וויתר לנו. יוואו, אני זוכערת איך הסיפור הזה זעזע את כל המדינה וכמעט שבוע שלם זה כיככב בחדשות עד שנמאס להם לחור על עצמם שכל השמועות המומצאות והעאלק עדי ראייה שמספרים שטויות הם שקר ושאין עוד כיוון חקירה מצד המשטרה. כל השבוע הזה אמא שלי אשכרה בכתה, נשבעת לך. אבל אני לא בטוחה אם עליה או מה היא הייתה עושה בלעדיי..."

"וואלה, אז את אשכרה גיבורה, מה?" היא חייכה, "מי יודע- אולי בפעם הבאה תצילי בכלל את זאק אפרון..."

"תפסיקי כבר, זה לא מצחיק. אבל אני עדיין דואגת לה... זה כל כך משפיע עליה, עד שכולם מדברים ש'החדשה-מי"א-שזאק-מדבר-אלייה-משום-מה-כל-הזמן-בורחת-ממנו-איזו-פוסטמה-טיפשה-היא-הא-?!-בטח-רוצה-לנצל-את-זאק-המאמוש-ולבדוק-אם-ימשיך-לרדוף-אחריה-בכל-זאת'..." אמרה אנני בקול פקאצי, וחברתה צחקה.

"נו, אל תדאגי לה," הרגיעה אותה חברתה, "אני בטוחה שהיא תסתדר. ואם לא-  אז היא תדע למי לפנות..."

"טוב..." אמרה אנני, אך עדיין לא יכלה להפסיק לדאוג.

הפעם, לפחות- נתחיל את הפרק בלי יותר מדי חפירות מיותרות. ^^"

אז- קריאה מהנה! ^^

גברת ג'ונסון הניחה את השפופרת חזרה במקומה לאחר שסיימה את השיחה, ועל פנייה היה מבט מוטרד.

"מה קרה שאת עם פרצוף כזה?" שאל אותה סטיב, בעלה.

"הפסיכולוג של מייבל התקשר." אמרה.

"ומה הוא אמר?"

"שכנראה זה ממות הוריה, רק שהוא לא ראה אף פעם מישהי שזה השפיע עליה בצורה כזאת."

"מה זאת אומרת?"

"כמובן שלא נוח לה כשמדברים איתה על זה, אבל במקום להיות מסוגרת ומופנמת- היא דיי פתוחה ועונה תשובות ישירות וכנות, בלי להרהר יותר מדי או לגמגם; היא גם לא הייתה תוקפנית וסירבה לשתף פעולה או ניסתה להיראות קשוחה, מה שרוב הבנות עושות- אלא הייתה שלווה ונינוחה, ולא היה לה עיוות או הבעת פנים מיוחדת כלשהי."

"אז מה הבעיה?"

"מה שאמרתי- מוות הוריה השפיעה עליה בצורה אחרת."

"על כל אחד זה משפיעה בצורה אחרת, לא?"

"ברמה אולי, אבל ההתנהגות יחסית אותו הדבר. ולה יש התנהגות שונה באופן קיצוני, מה שאומר שזה לא רק המוות של הוריה כנראה..."

"מה זה חשוב ממה זה? העיקר שנטפל בה."

"זה כן חשוב! אתה לא מבין? צרייך לדעת מה זה כדי לדעת איך לעזור לה. ואל תגיד 'לטפל בה' כאילו יש לה בעיה!"

"בסדר, אז מה צריך לעשות?"

"קודם אנחנו צריכים לבדור עם הבית יתומים על מה שידוע על מה שקרה לה."

"אולי העובדה שאיבדה את הוריה מול פניה? או שהתייתמה בגיל כל כך צעיר עד שהתרגלה לחיות עם שני הורים חיים?"

"הוא היה יודע אם כן."

"אז הוא כן חושב?"

"הוא לא בדיוק יודע, אבל כבר אמרתי שאולי קרה לה עוד משהו, או שהיא עברה את זה לא בצורה שהנבלה רק רצח-אנס-ברח."

"מה זאת אומרת? יכול להיות שהוא עשה עוד משהו חוץ מזה?"

"אולי; ואולי בכלל היא מכירה אותו והוא היה קרוב אלייה, אז היא לא הצליחה לעכל את זה עד היום."

"אז למה שזה ישפיע עליה בצורה כזאת? אם זה היה רק זה, אז בטח היא לא הייתה ככה."

"אין לי מושג, אני רק מנחשת- אני לא מבינה בזה יותר ממך. אבל מה שכן... אוח, אני כל כך דואגת לה." היא קברה את ראשה בין כפות ידיה.

"מתוקה, דואגת לכל אחד גם בלי להכיר את אותו אדם..." סטיב חיבק אותה וניסה להרגיעה, "אל תדאגי, כל עוד זה לא משפיע עליה לרעה אז היא תהיה בסדר, ולא צריך להיות לחוצים לגלות."

"אבל אני לא רוצה שהיא תהיה ככה כל ימי נעוריה! זו התקופה בחיים, ורק בגלל משהו שקרה לא באשמתה היא סובלת, מסכנונת..."

"היי, תזכרי שהיא עדיין נערה, ולא משנה מצבה הנפשי- ההורמונים עדיין פועלים אצלה. ואם זה לא בעיה נפשית, אז זה בטוח ישפיע עליה אם תרצה או לא, ולאט-לאט היא תפסיק להילחם בזה ולהתחיל לפעול לפי זה." קרץ.

גברת ג'ונסון חייכה חיוך קטן. "אני מקווה... הבעיה שהיא בטח תהיה כזאת עקשנית במלחמה העצמית הזאת, שבלי להבין זה רק יהרוס אותה יותר ויותר."

"אל תיהי פסימית, ג'סיקה. נכון שאסור לפתוח פה לשטן, אבל עדיין..."

"בסדר, בסדר. אבל אני לא פסימית, רק מונה את מה שיכול לקרות."

"אבל אומרת את זה בצורה פסימית. טוב, נמשיך לדבר על זה כבר מחר, כי לא יודע מה איתך- אני מת מעייפות, וכל עוד שום דבר לא דחוף לי עכשיו, אז הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו בצלילות זו המיטה שמחכה לנו. אז את באה?"

"בסדר." חייכה, ופרשה איתו למיטה.

-

'לעזאזל, למה אנחנו חייבים להיות באותו שיעור אנגלית? ועוד הוא יושב לידי...' חשבה לעצמה מייבל חסרת אונים.

תמיד ציפתה יותר מכל שהשעה הזאת תעבור; לא בגלל השיעור עצמו, הרי כל השיעורים היו מעניינים בשבילה, והיא לעולם לא השתעממה בהם למרות שלפעמים ידעה יותר ממה שלימדו בכיתה- אלא בגלל שנאלצה להיות עם זאק באותה כיתה, וכמובן שהפריע לה נוכחותו עצמו- ולא שהמורה קטעה את עצמה כל פעם מחדש, כי התלמידות לא הצליחו להתרכז בגלל זאק...

אבל מילא זה- הפעם הוא התיישב דווקא לידה, וכל השיעור ניסה ללחוש לה שוב ושוב שהוא מבקש לה סליחה, וניסה אף להעביר לה פתק- ובמזל של שנייה המורה לא תפסה אותם.

'אני לא מאמינה שהסיוט הכי גרוע שלי קורה,' חשבה מייבל והרגישה איך היא מתמוטטת מבפנים, 'משלב לשלב קורים בדיוק כל הדברים שהתפללתי שלא ייקרו לי- מתחילים לשנוא אותי, יש מישהי שמכירה אותי ועוד ראתה במו עיניה מה קרה, הסוד מתחיל להתגלות לכל מיני ילדים, שולחים אותי לפסיכולוג כדי לברר מה זה ורק חסר שבעזרת אחת השיטות האלה שלו יצליח להוציא את זה ממני... כאילו אלוהים תירגם את המשאלה היחידה שלי שכל זה לא יקרה לחיובי. וגם עכשיו הוסיף לזה בתור תוספת את זאק... זאק.'

היא לא הבינה מה פתאום נתקעה עליו- אבל לבסוף התרכזה יותר בעוד כמה זמן השיעור הזה כבר ייגמר, והיא תוכל להשתחרר סופסוף.

לבסוף הגיע הצלצול. היא כמובן הייתה בין הראשונים שיצאו מהכיתה, אך כמובן רק בפחות מהירות כדי לא לעורר חשד- למרות שהתחילה להזדרז, כשראתה את זאק ממהר בעקבותיה.

"מייבל, תעצרי רגע." זאק אחז בידה.

היא נרתעה ממנו בעיוות קל מלווה בזיכרון דוקר, וזאק עזב אותה מעט מבולבל, אך הזכיר לעצמו להתרכז במה שבאמת חשוב עכשיו.

"אני יודע שתגידי שאני לא צריך להצטער ולבקש סליחה וכל זה את זאת שצריכה, אבל אני לא מבין למה את מתעקשת להתחמק ממני."

"כי אין צורך לבקש סליחה על משהו שעשית שבכלל לא רע או פגע בי," קבעה נחרצות, "הרי זו לא אשמתך ששמעת אותי. עכשיו אני יכולה ללכת בבקשה? כי אני..."

"אני בטוח שמה שזה לא יהיה לא עד כדי כך חשוב, ויותר חשוב שנדבר."

"אני אוכל לדבר איתך מתי שתרצה, רק בבקשה ממך לא עכשיו." אמרה בקולה השקט, וניסתה ללכת משם- אלא שזאק שוב עצר אותה.

"את לא צריכה להמשיך לבקש ממני כאילו אני הנסיך מאנגליה או משהו, אבל בכל מקרה אני רוצה לדבר איתך."

"חייב עכשיו?"

"כן."

"אז מה זה? זה ממש חשוב, נגיד קשור ללימודים?"

"לא, אלא אלייך, ואליי. דבר ראשון- מה יש לך ממני? עשיתי לך משהו רע?"

"לא, זה לא קשור אלייך בכלל."

"אז מה זה כן?"

מייבל ניסתה להיראות טבעית, מה שהיה לה קל כמובן בזכות הרגל השפתיים הקפוצות שלה למרות כל סוג של מחשבה בראשה- אך בעצם הייתה מוטרדת, וכל פעם חיפשה בעינייה דרך מילוט.

"א... תראה, אני לא יכולה לדבר על זה עכשיו, בסדר? זה לא משהו דחוף לעכשיו הרי." היא שוב הלכה ולאחר כמה מטרים זאק שוב עצר אותה.

למזלם זו הייתה ההפסקה הגדולה, ולכן מייבל יכלה להמשיך להתחמק מזאק, מבלי חשש לאחר לשיעור.

"מה יש לך ממני שאת כל הזמן מתחמקת?" שאל.

"זה לא קשור אלייך, כמו שאמרתי כבר. עכשיו אני יכולה ללכת?" היא רק פנתה ללכת-

"לא, נו, תישארי רק עוד רגע."

'חייבת להיות צייתנית.' עיוות. עצירה במקום כאילו היא חייל.

"אה, אמרתי לך לעצור- אבל את לא חייבת להקשיב לי." אמר זאק, שהופתע מהעצירה המוזרה הזאת, שהייתה כעצירה לגמרי לא טבעית, אלא יותר רובוטית.

'תודה לאל, זה נקרא.' חשבה בהקלה, והחלה לברוח משם.

"מייבל, מייבל!" זאק קרא אחריה, בעוד הוא מנסה לשמור על קשר עין איתה למרות כל התלמידים שהפריעו לו בדרכו.

'רק שלא יגיד בפירוש לעצור, רק שלא יגיד!' התפללה בליבה.

איכשהו, רגלייה הובילו אותה למקום שבו זה קרה יום לפניי, ורק בגלל זה המרדף הזה גם קורה- במת האולם.

אך בדיוק כשמייבל חשבה שאולי יש לה סיכוי-

"מייבל, חכי רגע!"

וכמקודם- קול בראש, עיוות, עצירה במקום. כל פעם אותו הדבר לפי הסדר.

לזאק כבר לא שינה להגיב על זה, אך כשהוא תפס בידה של מייבל כדי לסובב אותה לכיוונו- מייבל לא הספיקה לרעוד ממגעו כי בטעות פגעה בסולם לידם, והיא באינסטינקט השתחררה ממננו מיד והתרחקה אחורה.

זאק לא הבין למה עשתה ככה, כי הסולם לא נראה כעומד ליפול; אך לפני שהספיק לקלוט למה היא התרחקה ולהתחמק בעצמו- דלי עם צבע לבן טרי שהיה בו נשפך על ראשו.

מרב שיערו חוסה בלבן, חולצתו הוכתמה והצבע כמעט נכנס לפיו.

בהתחלה מייבל הביטה בו בהלם; ואז לא הצליחה להתאפק, אולי גם כי לא ידעה שזה הולך לקרות- כי היא פתאום החלה לעשות מה ששנים רבות לא הרשתה לעצמה לעשות: לצחוק.

זאק מעט נעלב על זה שהיא התפקעה מצחוק מזה; אך ניתן היה לראות שהרבה זמן לא צחקה, והוא הרגיש כי היא לא צחקה עליו אלא על מה שקרה בכלל, והוא חייך חיוך קטן- כי כמובן אי אפשר להישאר אדיש ליד מישהו צוחק, ובמיוחד אם זאת מייבל.

אך זה לא נמשך זמן רב, כי לפתע מייבל קלטה מה היא עושה.

צחוקה נקטע מיד, וחיוכה ירד כמעט באתו שנייה-  ולפנייה חזרה אותה ההבעה המוכרת והמרובה שלה, האטומה, שכמובן חסה את הסערה שהשתוללה בתוכה.

'מה עשיתי?! צחקתי? חייכתי? שמחתי? נהניתי על משהו שקרה למישהו אחר? ועוד לזאק? אחרי שרדף אחריי רק מתוך דאגה לי למרות שלא מגיע לי? ואני הלכתי אחורה במקום לדחוף אותו? וצחקתי עליו? בפנים? לפניו?!'

"א... זאק, א-אני..." מייבל לא ידעה מה לעשות עם עצמה או לעצמה, "הו, בבקשה סלח לי. לא, בעצם אתה צריך רק לכעוס עליי. לשנוא אותי, כי זה מה שמגיע לי ועונש על מה שעשיתי."

"מה פתאום?! זו לא אשמתך! לא אשמתך שכריס הזונה הזאת הכריחה אותך לשיר ועוד גרמה לי לבוא לראות אותך, או שרדפתי אחרייך רק בגלל הסקרנות הזאתי שלי, ושאני גרמתי לך לגרום לדלי לאבד שיווי משקל וליפול עליי..."

"אבל זה היה צריך ליפול עליי, לא עלייך. אילו הייתי פחות אגואיסטית ודוחפת אותך במקום להתרחק אחורה בעצמי- אז זה לא היה קורה."

"טוב, זה לא משנה עכשיו... תוכלי עזור לי להגיע למזכירות בלי שאף אחד תראה?"

"ברור." אמרה והתקדמה איתו לעבר היציאה.

היא הציצה את ראשה מבעד לדלת והסתכלה לצדדים.

"בטח כולם אוכלים עכשיו." הרגיעה אותו וסימנה בו בעת שהשטח פנוי, ועזרה לו ללכת בלי שהצבע ילכלך עוד יותר לא יגרום נזק רב יותר, כשבתוכה גלי האשמה מכים בה בחוזקה והיא נשרפת מבפנים.

אחרי כמה רגעים של שתיקה, הגיעו לבסוף לחדר המזכירות, ונכנסו בזהירות פנימה.

היא זיהתה ישר את המזכירה- זו הייתה אותה האישה שקיבלה אותה בפעם הראשונה שבאה לפה.

האישה כעת הקלידה משהו במחשב, ורק אחרי כמה שניות שסרקה את מה שכתבה כנראה במחשבה שתתעסק בזה אחר כך- עברה במבטה לזאק ומייבל, והיא נעשתה מבוהלת.

"אוי ואבוי, מה קרה לך?!" היא כמה מכסאה וניגשה לבדוק.

"זה צבע טרי, אז עדיף שלא תגעי..." המליץ לה זאק בחיוך נבוך.

החיוך החמוד שלו עשה למייבל פרפרים בבטן, למרות שלא הבינה למה.

"אלוהים ישמור. ועוד אמרו לי שזאת עבודה שהיא רק שגרתית..." הנידה בראשה, "טוב, אני מקווה שלאמא שלך יש אבקת כביסה חזקה- כי אני אוכל רק להוריד את הצבע שיש, אבל לא את הכתמים שכבר נספגו. נו טוב, בינתיים לפחות ננסה להציל לך את השיער..."

היא הובילה אותו לשירותים- ואז עצרה, כנראה נזכרת במייבל.

"או, ואת, יקרתי- יכולה ללכת. את עזרת בהחלט מספיק למר אפרון."

"בסדר..." ענתה מייבל, אך נראה שהמזכירה כבר לא שמעה אותה- כיוון שנכנסה כבר לשירותים ביחד עם אחרי זאק.

אז הנה, סופסוף פרק 9.

מצטערת שהגיע די מאוחר יחסית... /:

לפחות יצא לי ארוך (כמעט 2 ורבע דפים בוורד!) אז אולי זה יספיק בשביל כל הציפייה.

אני מקווה שלפחות את הפרק הבא אני אגמור מהר, כי אני שוב לא אהיה איזה שבוע בבית, כי אני אשן אצל סבתא שלי. ^^"

בכל מקרה- תהנו! (:

כריס נשענה ליד דלת כיתתה של מייבל לאחר הצילצול, וחיכתה שמייבל תצא.

אחרי כל גוש התלמידים שמיהרו לצאת- מייבל יצאה אחרונה לבדה, בשפתיים קפוצות ובפרצוף האטום הרגיל שלה.

"היי." אמרה לה כריס.

מייבל עצרה, וסובבה אלייה את ראשה. "היי." החזירה לה בשקט ומעט מבולבלת, והמשיכה באיטיות בדרכה ללוקר שלה כמיקודם.

אלא שכריס עצרה בעדה- היא תפסה בחולצתה, קירבה את פיה לאוזנה ולחשה בארסיות: "אני יודעת את הסוד הקטן שלך, על אבאל'ה ואמאל'ה שלך, שנראה לי שלא כל-כך בא לך שייגלו, נכון?"

עינייה של מייבל התרחבו בבהלה, אך היא המשיכה לשתוק.

"כפי שחשבתי." כריס התרחקה ממנה מעט וסובבה את מייבל למולה. "שתינו יודעות שתעשי בטח הכל, אפילו לפגוע בעצמך- רק כדי שאיש לא יגלה, נכון?"

מייבל בלעה את רוקה.

"יפה. אז תיראי, לי אין מושג למה כל-כך חשוב לך להסתיר את זה, כי גם ככה זה בכלל לא מעניין אותי זה או מה שקרה לך; אבל דווקא מעניין אותי שאת מושכת משום מה את תשומת ליבו של זאקי שלי, וזה מעשה רע מאוד. זה הרי שקוף שהוא הולך בקרוב לגמור עם הונסה הזאת, הבעיה היא שבמקום שאני ישר אהיה תחליף שלה- את ברוב חוצפתך באה בדיוק בזמן הקריטי, ודוחפת אותי כשזאק כמעט והתחיל סופסוף לקלוט אותי. אני יודעת שהוא מושך, ומודעת לקניאתן של כל הבנות חסרות המזל האחרות- אבל זה לא אומר שרק בגלל שקיבלת את הזכות ללמוד איתו באותו בצפר, מותר לך להתנשא מעל כל הבנות שקרעו את התחת רק כדי שיסתכל עליהן מספיק זמן בשביל למצמץ. וזה מעשה רע מאוד, מייבל יקירתי."

"אני יודעת שזה נראה ככה, אבל מעולם לא ניסיתי להתקרב אליו," היא השפילה מבטה, "אני ידעתי כמובן שהוא לומד פה, אבל לא תכננתי להיות קרובה אליו- לא ידעתי בכלל שזה ייצא קרוב אליו. רק ש..." היא פסקה בבת-אחת כבלעה את לשונה; 'אסור לך להאשים' קול קשה כשל אביה אמר לה בראשה.

"שמה? שהתחיל להתקרב אלייך פתאום? נו באמת, מה יש לזאק אפרון לשים עלייך?"

"אני לא יודעת."

"בכל מקרה, אם את לא רוצה שאגלה לו על העבר שלך, כי בטח חרם לצערי לא יזיז לך משום מה- את צריכה לעשות משהו על המעשים שלך..."

'כמובן, הרי זו חובתי להתנקם בעצמי אחרי שאני פוגעת ועושה רע לאחרים.' חשבה. "מה?"

כריס חשבה לרגע מה כדאי לעשות לה שישפיל אותה מול זאק, וכך יגרום לו להתרחק ממנה; ואז עלה לה רעיון.

"לשיר."

"מה?"

"את צריכה לשיר, באולם טקסים הזה ושל ההצגות של החוג תיאטרון הפתאטי הזה..."

מייבל נרעדה אפילו יותר ממקודם. "ל...לשיר?"

היא לא שרה מאז הייתה ילדה קטנה, והפסיקה עם זה בגלל שזה גרם לה אושר והנאה, מה שלא מגיע לה; רק שהיא לא שמה לב שהיא הייתה שרה בזמן ששמעה באייפוד שלה, וכל מי שהיה לידה היה תמיד שותק, ומאזין לקולה היפה.

"כן, לשיר. אבל רק מולי." מיהרה כריס להוסיף.

אסור לה לשיר. אבל אסור עוד יותר שיגלו...

"את מה?" שאלה מייבל.

"מממ... אני יודעת- breaking free! את מכירה את המילים?"

"שמעתי אותו די הרבה פעמים בכל מיני מקומות, אז נראה לי..."

"פחח, ממש רק נראה לך." גלגלה עיניים, "תביני, אין בת בעולם, ראתה או לא ראתה את היי סקול מיוזיקל- ולא יודעת את המילים של השיר הזה בע"פ! מרוב שטחנו את השיר הזה, ורק בזכות הקול של זאק כמובן! נו באמת..."

'ואין גם בת בעולם שבגללה אביה נאלץ לרצוח את אמה והוא התאבד, חוץ ממני.' השלימה במחשבותייה.

"זה בטוח רק מולך?" שאלה בחשש.

"ברור! מה, את רוצה שכל הבצפר ישמע את הקול עורב שלך?!"

"לא..."

"יופי. אז היום אחרי שנגמר הלימודים ישר לשם, טוב? אה, ותבואי מהצד של מאחורי הקלעים, את יודעת איפה זה?"

"אני חושבת..."

"אני מקווה בשבילך שאת רק לא חושבת, אלא יודעת. טוב, חסר לך את שוכחת, כי את יודעת מה אעשה אם תתשפני, נכון?"

"כ...כן."

"יופי." חייכה חיוך מזויף והלכה.

'מה אני עושה עכשיו לעזאזל?' חשבה מייבל מוטרדת.

-

נשמע הצלצול, וזאק יצא מהכיתה- רק שלפני שהספיק להיפגש עם חבריו, כריס ישר נצמדה אליו.

"היי זאקי..." אמרה בקול מתפנק.

"אוף נו, תעזבי אותי כבר! לא הספיק לך היום בבוקר?" דחף אותה ממנו בעצבנות וניסה להתחמק ממנה- אבל בגלל זרם התלמידים הרב והצפוף לא יכל ממש לברוח.

"אתה יודע, אתה מה זה מתוק כשאתה כועס..." היא שוב נמרחה עליו וליטפה את פניו.

זאק שוב התנער ממנה. "את אי פעם תעזבי אותי במנוחה?"

היא שמה אצבע מתחת לסנטר ועשתה מבט מהורהר. "ממ, אולי אם תבוא איתי לאולם הזה שעושים בו הצגות של החוג תיאטרון הזה."

"מה? לא תודה, אני לא רוצה להירשם לחוג תיאטרון."

"השתגעת? רק חנונים הלכים לכזה חוג מעפן! התכוונתי שרק תבוא לשם, אני צריכה להראות לך משהו..."

"מה?"

"הפתעה. ובתור רמז- זו ילדה שנראה לי שהתחלת לשים עליה עין."

"על ונסה ממזמן שמתי עין ויותר, אם לא שמת לב..."

"לא, טיפשון שלי! ודרך אגב, אתה באמת צריך להיפרד ממנה כבר כדי שתוכל להיות עם בנות רציניות יותר, האמ האמ, אבל זה לא משנה עכשיו. נו, אז אתה בא?"

"אם אחרי זה תשחררי אותי אחרי זה, אז כן."

"יופי," חייכה, "אז בוא."

בדרך לשם זאק סימס לחבריו שיחכו לו בשער כי כריס מתעקשת להראות לו משהו, ושאם הוא לא חוזר תוך חמש דקות- אז שיכנסו להציל אותו.

-

מייבל נכנסה מאחד הצדדים של הבמה. ליד המיקרופון היה פתק שכריס כתבה אליו שהיא תכף מגיעה, ושבנתיים כדאי לה מאוד שתחכה לה.

היו באולם הרבה כיסאות בגלל מספר התלמידים הרב, אך הבמה הייתה יחסית קטנה, וכל מי שהיה שמה היה תוהה כיצד מצליחים להרים הצגה על כזאת במה קטנטנה.

היא הניחה את הפתק חזרה ליד המיקרופון, הזדקפה ולפטה את שתי כפות ידיה בו.

'אני לא מאמינה שאני הולכת לעשות את זה אחרי כל כך הרבה זמן...' חשבה.

-

"הנה." אמרה כריס בלחש כשנכנסו מאחת הכניסות הצדדיות.

"התכוונת למייבל?! אני לא..." אמר זאק בקול.

"ששש..." השתיקה אותו, "תישאר כאן שנייה."

היא יצאה מהדלת כשמאחוריה עמד עוד זאק מבלי ידיעתה של מייבל, שרק ראתה את כריס.

"הנה, תתחילי עכשיו." כריס כיוונה את השלט לכיוון הרמקול ולחצה על אחד הכפתורים.

המוזיקה החלה להתנגן לאט, ומייבל תופפה מעט עם האצבעות שעדיין החזיקו במיקרופון. אחרי כמה שניות לבסוף סגרה עינייה, נשמה נשימה עמוקה והחלה לשיר בשקט.

כריס סימנה לזאק להיכנס, והוא נכנס באיטיות- בעודו מתפלא ממייבל השרה בקול פעמונים את השיר.

"מה?!" אמרה כריס בצעקה חרישית כשקלטה גם היא את קולה של מייבל וקימצה את אגרופה, "חתיכת שרמוטה מושלמת אחת!" סיננה בחריקת שיניים ויצאה משם בסערה- בעוד זאק ממשיך להקשיב למייבל, מוקסם מרגע לרגע.

היא שרה את כל הבית הראשון ברוגע ובעיניים סגורות, וכשהגיע הפזמון- פתחה בבת אחת את עינייה, הורידה ידייה מהמיקרופון והחלה לשיר חזק יותר ובלהט.

היא כל כך נהנתה לשחרר את האנרגיות מתוך שירה וגם לשיר בכלל- ששכחה לגמרי את העובדה שעברה תקופה ארוכה מאז שרה, ושהיא לא אמורה להנות ולשמוח, ולא הפסיקה עד שהגיעה השורות האחרונות והשקטות שאחרי הפזמון האחרון- רק שהפעם כששמה ידיים על המיקרופון לא עצמה עיניים, כי הייתה הפעם עם יותר ביטחון.

זאק החל למחוא לה כפיים, כי חשב שהייתה מודעת לזה שגם הוא מקשיב; אלא כשמייבל הבחינה בו נבהלה והרגישה חנק חזק בגרון- ומרוב בהלה עזבה את המיקרופון בתנופה עד כדי כך שנפל על הבמה ועשה צליל גבוה וחד כזה שמכאיב באוזניים, והחלה לרוץ משם.

הוא לא הבין למה ברחה ובמיוחד אחרי שהכפיים הגיעו לה באמת, אך בלי לחשוב פעמיים רץ אחריה; בזכות מהירותו והיכרות הבית ספר יותר טוב ממנה, הצליח לעקוב אחריה עד אולם הכדורסל- אלא ששם נעלמה.

"מייבל?" צעק לתוך האולם, "מייבל, תעני לי! אני יודע שאת כאן!"

לפתע  שמע מאחורי אחד היציעים צליל בכי חרישי; בשקט הלך לשם, וכמובן מצא שם את מייבל יושבת בוכייה, כשברכיה צמודים לחזה ופניה קבורים בידייה.

"מייבל," לחש, "א...אני מצטער, לא ידעתי שזה ייפגע בך... ובכלל זה לא אמור, כי את שרה מדהים. אל תבכי..." ניסה ללטף את שערה.

פלאשבק על המקרה לפני יותר מעשר שנים עם אביה עבר במהירות כסרט נע בזיכרונה, והיא נרתעה בעיוות ממנו.

"אבל למה את בוכה? את לא צריכה לבכות."

"מצטערת..." לחשה בקול רועד.

"על מה, שאת בוכה? מה קרה לך?! אני זה שצריך לבקש סליחה ממך, לא את!"

"זה לא קשור אלייך." משכה באפה; לפתע חלף בראשה שוב פלאשבאק, והיא חזרה לבכות,  כשנזכרה שהיא חייבת לעשות זאת, אם היא לא יכולה לענות את עצמה.

"אז למה את בוכה? לא בוכים סתם הרי."

"כן, רק... א...אני מעדיפה שלא להגיד."

כמעט זה פלט ממנה בעיוות של צייתנות, כי אחרי כל מה שכמעט לא עשתה או שלא נהגה איך שהיא אמורה להתנהג עבר בה עיוות, ואז הייתה מוכרחה בצייתנות מוגזמת לעשות או להגיד מה שניסתה להתחמק; אלא שבסוף בלעה זאת חזרה, כיוון שאסור לה יותר לגלות מאשר לא להגיד משהו.

"בסדר, אני לא מכריח אותך, רק סתם שאלתי מתוך דאגה, זה הכל."

ההבנה שהוא דואג לה חיממה משום מה את ליבה, והיא כמעט והסמיקה- למרות לא ידעה או הבינה למה.

"טוב, אז תודה אל הדאגה שלך, אבל אין צורך. אני בסדר גמור. אתה יכול ללכת הביתה אם אתה רוצה, אני אצא עוד מעט."

"את בטוחה?"

"כן."

"בסדר, ואם את צריכה משהו אז אל תחששי לפנות אליי, כי את הבת היחידה שנורמאלית מבין כל הבנות האחרות האלה..."

הוא קם, העיף בה מבט אחרון והלך.

'הבת הנורמאלית, ממש...' חשבה, 'אילו ידע איך התאכזרתי להורים שלי ועוד מגיל כזה קטן, בסה"כ חמש- לא היה מתקרב אליי בכלל. מזל שלפחות גם האחרים לא יודעים וגם ככה לא מתקרבים אליי...'

אני יודעת שזה אולי נראה שמייבל מושלמת מדי (גם קול יפה, גם יפה, גם לומדת עם זאק באותו בצפר ומושכת את תשומת-ליבו, גם אין לה בעיות עם המשפחה...) ; אבל תזכרו את העבר שלה, ואיך זה משפיע עליה ועל סביבתה, והיא גם נחשבת די בדיכאון כזה.

ככה שגם אם זאק רוצה אותה- יהיה לו מאוד קשה ואולי בכלל בלתי אפשרי להגיע לה.

אבל אני לא אגלה לכם ספוילרים, אל תדאגו. (;