אוטופיה

"אם זה מה שאת רוצה.." הקול המחוספס שלו נשמע פגוע מתמיד.

"אני..". שתיקה. "אני אחזור".

טעם מר שרר בחלל הפה, הוא ידע שהיא לא תחזור לעולם.

אחרי כמה דקות מרירות וארוכות שהרגישו כמו יממה הוא הרים את התיק שלה ונשא אותו אל הדלת.

והיא אחריו, מסתבכת בתוך שדות לבטים, היד הרועדת מפילה את הצרור מהתיק והיא ממשיכה.

הוא מסיע אותה בדממה לביתה החדש, השכונה השקטה קצת צפופה אבל נעימה.

המילים המועטות רק מעצימות את השתיקה, הוא מיואש.

הוא עוצר בבלימה פתאומית, פותח לה את הדלת ועוזר עם המזוודה.

בחילה.

היא מצטערת שהוא מתנהג כך רק עכשיו, כשהיא עוזבת.

הם עומדים בדממה כמה שניות מביכות עד שהוא לוקח יוזמה ונושק לה, על הלחי הלחה שלה.

"אא, אני, אנחנו כבר נדבר" היא מסתובבת והולכת.

...

היא מתיישבת על הכסא היחיד בדירה, ושוקעת בדיכאון.

"פאק!"

הדמעות לא מתעכבות להגיע.

היא מיואשת.

היא שופכת את תכולת התיק הקטן שלה, אבל הוא לא שם.

הכיסים ההפוכים, העטים, החשבוניות, ואפילו לא צרור מפתחות אחד.

הוא לא היה שם.

...

הנסיעה חזרה לבית הריק שלו לא הייתה מעודדת.

היא לא תהיה שם יותר.

לא בבוקר.

לא בערב.

לא כשהוא יחזור מהעבודה.

היא לא תהיה שם יותר, נקודה.

הצרור שחיכה לו בפתח הדלת הימם אותו.

יש לו סיבה לפגוש אותה בפעם האחרונה, ואולי אפילו פעמיים.

הוא נכנס הביתה מחכה לצלצול טלפון, לקול שלה.

אבל הוא לא הגיע.

...

השבוע הראשון לא היה קל, לא לו ולא לה.

הוא העביר אותו בשתייה. והיא בדיכאון.

"היי" זה היה הקול שלה. הקול הנעים והמוכר שלא עזב אותו לשנייה.

"אני שכחתי את המפתחות"

"כן ראיתי"

"אני אבוא לקחת אותו, אתה נשאר היום בבית"

"יש לי משהו אבל אני מחכה לך"

"טוב אז אני מתארגנת ובאה".

היא טיפסה במדרגות במהירות,

והוא היה בכניסה.

"היי" הוא הסתובב בבהלה מזוייפת, הרי שהוא שמע אותה כבר במדרגה הראשונה.

"תכנסי אני עוד רגע בא".

בעוד שהיא התיישבה הוא תלה שלט חדש על הדלת.

הוא נכנס,

מזיע.

"אני מצטערת שהתעכבתי, פשוט האוטו לא הניע לי"

"שוב?" הוא חייך בתגובה לצחקוק שלה, "את רוצה שאני אסדר את זה? התכוונתי לעשות את זה מקודם אבל.. בדיוק.. הא את יודעת"

"אל תפיל את זה עלי." החיוך הפך לפרצוף זועם.

"לא משנה" הוא נכנס לחדר וכשיצא החזיק בידו שקית קטנה.

"קחי" הוא הושיט את השקית בכעס, "המפתחות והחזייה שלך"

הוא עמד ליד הדלת, מגרש אותה מהבית שלו.

"אני לא מבינה מה הבעיה שלך!"

"מה הבעיה שלי?! את הלכת כשהייתי צריך אותך באמת"

"ומה עם כל הפעמים שאני הייתי צריכה אותך?! איפה אז היית?!"

טריקת הדלת הרעידה מעט את הקיר.

הבעיטה בדלת הרעידה את הקיר עוד יותר.

היא זרקה את השקית למכונית ונכנסה, טורקת אחריה את הדלת.

...

"הוא לא מניע לי" היא אמרה שהדלת נפתחה בשנית.

הוא סגר את הדלת וירד אחריה.

"תניעי".

"תנסי עכשיו".

"תודה". הוא נעמד מחוץ לחלון שלה.

הנשיקה הראשונה אחרי הפרידה תמיד מעודדת, לפחות לאותו הרגע.

"אני תמיד הייתי שם, את פשוט לא ראית".

מה קורה כאן?

שטויות במיץ עגבניות.