אוטופיה

מה חסר לי כרגע?

יש לי מוזיקה, ים, אוכל, פנים שרופות, ספר ומשפחה.

לא. אני לא בטוחה שחסר לי משהו.

אני שרופה.

אמא לא הביאה קרם, והפנים שלי נראות  כמו עגבניה מיובשת.

לא אכלתי הרבה.

הציעו לי לדגמן. אבא אמר לא :)

אני עייפה.

אני שיכורה ממים.

אבל נוח לי.

בחלקים.

בתוך מזוודה.

אני מזועזעת.

אני חושבת שהוא חיה.

אני חושבת שלא הוא הרג אותה.

אני חושבת שזה נורא שהיא לא תקום יותר לעולם.

אני חושבת שזה כואב.

לפני יומיים היה שבע שנים לנפילת התאומים.

הרבה מאוד אנשים מתו.

המון הרבה אנשים מתו.

אני זוכרת שאבא הביא לי שתי גלויות עם ציור של התאומים שעליהם כתובים כל השמות של המתים.

בקטן, ממש קטן.

אני זוכרת שניסיתי לקרוא את ההכי קטנים,

ועיתים גם הצלחתי.

שמרתי את הגלויות האלה עם כל הג'אנק ששמרתי באותה תקופה, ואני לא מצטערת על זה.

כי הייתי אז קטנה בשבע שנים,

וזה משמעותי,

כי גם עכשיו אני לא כל כך גדולה.

אני לא חושבת שממש הבנתי את המשמעות של הדבר,                    חשבתי שעשן לבן זה מגניב.
אני זוכרת שלא רציתי לראות את התמונות בחדשות,

הייתי יושבת בסלון ועוצמת עיניים בקטעים החשובים.

אני נלחמת כדי לשרוד.

כמו כולם.

אני שוברת כלים,

כדי לא לשבור ידיים.

אני משתדלת לחשוב לפני שאני עונה,

ועדיין טועה.

אני מנסה ללא הצלחה,

ואני עדיין כאן.

המחשבות שבראשי יכולות להיות מזעזעות,

אני נלחמת.

כמו כולם,

גם אני חושבת בשקט כדי שלא ישמעו.

אני מוצאת סימנים מהעבר,

שמספרים על העתיד.

אני שומעת דברים

כמו בסיפורים ישנים.

הם אומרים לי דברים,

ולא מתוך רצון אני מסכימה.

אני שומעת חלום,

בתוך מציאות עגומה.

ואני נלחמת,

כי אני צריכה.

ואני נושכת,

כי התאבון להבנה,

הורס כל תקווה.

אני מוצאת עצמי יבשה,

מלוחה כמו מי ים.

ואני תוהה,

מה אני עושה.

ובעצם,

לא בי אני נלחמת,

הם בי נלחמים.

vom

פוסט ארוך מידי.