האזכרה של סבא.
זה היה מוזר. כעסתי קצת. קצת הרבה.
כשאני חושבת על זה אני מרגישה קרה ומרשעת, אבל אני לא (לפחות אי אפשר לשפוט לפי זה). לא הכרתי אותו, מין הסתם אני מרגישה משהו כשאני שם, אבל לא.
הן מגעילות אותי.
בתוך בית הכנסת עצמו, נכנסתי רק לכמה דקות.
עמדתי שם, מול הארון המעוצב ההוא, וביקשתי.
ביקשתי כל מיני דברים, ולפני שביקשתי עבורי הרגשתי אנוכית, והמשכתי, כי אני לא חושבת שזה אנוכי כל כך.
זה נגמר מהר. עוד שנה.
הסליחות.
אני שונאת את זה.
אני שונאת את זה שכל הערסים והפקאצות פתאום הולכים לבית הכנסת. כיפה, חצאית וסוודר.
באמת, כל כך צבוע.
אני לא אוהבת את הסליחות האלה. זה נראה לי שטותי.
אם הייתי מרגישה שאני צריכה לבקש סליחה ממשהו לא הייתי מחכה עד לסליחות.
אני גם לא מבינה את זה שאומרים שאם מבקשים ממישהו שלוש פעמים סליחה והוא לא סולח אז הוא החוטא. איך זה הגיוני?!
אם מישהו רצח את הבן שלי וביקש סליחה, לא פעם ולא פעמיים ואני, מין הסתם, לא סלחתי אז החטא שלי?..
האנשים.
נדפק לי המוח מהן.
מכולן.
והיא במיוחד. היא שוברת אותי לחלקים ואני נושכת שפתיים כדי לא לפגוע בה, כדי לא לריב איתה.
אבל פאק. זה לא הגיוני.
היא משתגעת פתאום, בדברים הכי קטנים.
הפינוק שלה, הקמצנות המסויימת שלה, המחשבה הזאת שהכל שייך לה, החוסר התחשבות, הדבק הזה.
הוא.
מי הוא חושב שהוא?
אני לא אוהבת אותו. אני אפילו לא שונאת אותו (הוא לא מספיק חשוב).
אז למה הוא מוציא אותי מדעתי?!
מי הוא חושב שהוא?!
באמא שלו.
אני צריכה את התחושה הזאת.
אני צריכה לדעת את זה,
להרגיש בתוכי,
שאני יכולה,
להאמין.
אני מחכה שמשהו יקרה,
בתוך חלל ריק מאוויר,
אני נשאבת,
ומייחלת לשינוי,
אני צריכה את זה.
יש מאחורי מישהו?
מישהו שיתפוס אותי,
אם אני אפול.
אם אני אבחן את עצמי.
אם אני ארצה להישבר.
אם אני אמעד.
אני צריכה להאמין,
שיש שם מישהו,
רק בשבילי.
עבורי.
כמו מתנה,
עם סרט על העטיפה.
מחכה.
מחכה.
אני אפול,
אל תדאג יקירי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
