התמודדות - פאנפיק על טוקיו הוטל

"זה מדהים ביל, אך לא אוכל לקבל זאת" אמרתי והבאתי לו את הקופסא "ג'יני תיקחי את זה, בבקשה ממך" אמר "זה יותר מידי יקר" אמרתי "זה לא יותר מידי יקר בשבילי" גיחך בשקט והרים את השרשרת בעדינות.

"תני לי לשים אותו עליך" אמר בשקט הרמתי את שערי ונתתי לו לשים לי את השרשרת על צווארי "זה כל כך מתאים לך" אמר וליטף את פני.

"שכבת י"ב אתם משוחררים לשאר היום" נשמע קול ממערכת הקריזה.

שלושה ימים עברו במהירות מסחררת, כל יום נתנו לנו המון שיעורים ובקושי הספקתי את כולם.

ביום שלישי התעוררתי וראיתי את וויל מתהפך מצד אל צד באי שקט הרמתי אותו וניסיתי להניק אותו, הוא סירב.

הבאתי לו בקבוק קטן עם מים והוא שתה כמות מאוד קטנה נשכב עלי ונרדם בשניות, כנראה הוא היה צריך לשמוע את הלב שלי פועם, יש לי תחושה רעה לגבי היום הזה והיא רק מתעצמת עם כל דקה שעוברת.

השעה הייתה שש בבוקר החלטתי להמשיך לישון למשך שעה וחצי שוויל עלי.

התעוררתי שנית כשראיתי את וויל מנסה להגיע לשדי בכדי לינוק ממני, עזרתי לו והוא ינק בהנעה.

הסתכלתי על השעון בפלאפון השעה הייתה שבע ורבע קמתי מהמיטה שוויל עדין עלי.

שמתי אותו על המיטה שלי והלכתי לבחור בגדים לאותו היום, הוצאתי ג'ינס שחור וסוודר אפור עבה ביותר מעל גופייה דקה.

הרמתי את וויל וירדתי למטה, שמתי אותו על השטיח המרובע מלא הציורים עם כמה צעצועים.

אמי ישבה במטבח וקראה עיתון "קרה משהו שהתעוררת מוקדם היום ?" שאלה "לא" אמרתי והתיישבתי מולה.

הכנתי לעצמי טוסט ואכלתי ממנו באיטיות רבה, כנראה שאכלתי באיטיות רבה מידי משום ששמעתי קריאות מחוץ לדלת "פתוח" אמי אמרה.

סאלי נכנסה לביתי "בואי אנחנו נאחר" אמרה ומשכה אותי "רגע אני רוצה להגיד שלום לוויל" אמרתי והיא עזבה את ידי.

הרמתי את וויל וליטפתי את ראשו " אני אחזור עוד מעט" אמרתי הוא החל לבכות "ששש, וויל אני אחזור עוד מעט, לא יקרא כלום" אמרתי לו והבאתי אותי לאמי בזמן שהבכי שלו נעשה חזק מרגע לרגע.

"תלכי חמוד, אני ארגיע אותו" אמרה אמי ונשקה לראשי "ביי" אמרתי ויצאתי עם סאלי מהבית.

נכנסנו למכונית ונסענו לבית הספר "יש לי תחושה כל כך רעה" אמרתי לה "זה יעבור" אמרה סאלי.

השעתיים הראשונות עברו התחושה הרעה המשיכה להסתובב בגופי.

השיעור השלישי החל זו הייתה שעת מחנכת הפלאפון שלי לא הפסיק לרטוט, סיננתי את כל השיחות עד שקיבלתי הודעת SMS 'נשמח ליצור איתך קשר בהקדם האפשרי, בית חולים ע"ש פאניק'.

הצבעתי ומאשה אפשרה לי לדבר, קמתי מהכיסא והלכתי אליה הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה משום מה.

"קרה משהו ?" שאלה בשקט, הראתי לה את הודעת הSMS שנשלחה אלי.

"תלמידים, אני יוצאת רגע החוצה, תהיו בשקט" אמרה והוציאה אותי מהכיתה "תתקשרי אליהם" אמרה.

התקשרתי בחשש "בית חולים ע"ש פאניק שלום" נשמע קול של אישה "התקשרתם אלי כמה פעמים עכשיו ושלחתם הודעה שאני צריכה ליצור איתכם קשר בהקדם" אמרתי.

"זאת ג'יני קולין ?" שאלה "כן" אמרתי "אימך ג'ואנה ואחיך וויל הגיעו אלינו לפני רבע שעה במצב קשה, אביך ביקש מאיתנו לקרוא לך לבית חולים ושתגיעי במהירות" אמרה.

"אני באה" אמרתי ופרצתי בבכי "ג'יני, מה קרה ?" שאלה מאשה "אמא שלי ו-וויל במצב קשה בבית חולים" אמרתי בקושי.

"אוי חמודה, את רוצה שאני אקרא למישהו ?" שאלה וליטפה את ראשי "לטום, ואחר כך תגידי לסאלי מה שקרה" אמרתי לה "אין בעיה" אמרה וחזרה לכיתה במהירות.

שנייה לאחר מכן טום יצא מהכיתה "ג'יני מה קרה ?" שאל בלחץ "אמא שלי ו-וויל במצב קשה" מלמלתי "ביל חייב לדעת" אמר "מה אתה רוצה שאני אגיד לו ? יש לך בן שכרגע נמצא במצב קשה בבית חולים ?" שאלתי את טום.

"לא, אני אקרא לו ואת רק תגידי שוויל במצב קשה ונמצא בבית חולים ואחר כך תיסעו לבית חולים" אמר טום ורץ לכיתתו של ביל.

כמה שניות לאחר מכן ביל עמד לידי "ג'ן-ג'ן מה קרה ?" שאל בלחץ "אמא שלי ו-וויל בבית חולים אני צריכה שתבוא איתי" אמרתי.

"אני מביא את התיקים שלנו וניסע לבית חולים" אמר ורץ להביא את התיק שלו ושלי.

מאשה יצאה מהכיתה "תיזהרי" אמרה הנהנתי "תדברי איתי היום בערב" אמרה והביאה לי את מספר הפלאפון שלה.

ביל בא עם התיק שלי ושלו, יצאנו במהירות מבית הספר "תנהג אתה" אמרתי והבאתי לו את המפתחות למכונית.

התיישבתי במושב ליד הנהג ונשענתי על הדלת "הכל יהיה בסדר" אמר וליטף את פני.

הוא נסע במהירות מטורפת אל עבר בית החולים, שמנו את המכונית בחניון התת קרקעי ונכנסנו לבית החולים.

"בואי למזכירות "איפה נמצאים ג'ואנה ו-וויל קולין ?" שאלתי בלחץ "ג'ואנה בטיפול נמרץ שבקומה השלישית ו-וויל בטיפול נמרץ ילדים בקומה הרביעית" אמרה לי "תודה" מלמלתי.

"ביל אני הולכת לאמא שלי ואתה תלך לוויל" אמרתי שהינו כבר בדרך למעלית "בסדר" אמר, נכנסנו למעלית לחצתי על קומה שלוש וארבע, הדלתות נסגרו.

"ג'ן-ג'ן תנשמי עמוק, יהיה בסדר" אמר, המעלית הגיע לקומה השלישית "בהצלחה" לחש ונשק לראשי.

יצאתי במהירות והלכתי למזכירות שנמצאה בקומה.

"איפה נמצאת ג'ואנה קולין ?" שאלתי את המזכירה, היא הביטה בי ויצאה מהדלפק "תשבי חמודה" אמרה, ישבתי על הכיסא מול הדלפק.

"את ג'יני קולין נכון ?" שאלה "כן" השבתי "אימך נפטרה לפני כארבעים דקות" אמרה בשקט "אביך היה כאן עד לפני עשק דקות וסידר הכל, הוא ביקש ממני להגיד לך את זה ולבקש ממך ללכת לוויל" המשיכה.

הבטתי בה בהלם "הפגיעה הייתה קשה מידי, אם היא הייתה נשארת בחיים אני בספק אם היא הייתה בכלל קמה מהתרדמת" אמרה לי.

"תודה" מלמלתי והלכתי באיטיות אל עבר המעלית.

הגעתי לקומה הרצויה והלכתי למזכירות "איפה נמצא וויל קולין ?" שאלתי "בחדר 469" אמרה והמשיכה לבהות במסך המחשב.

הלכתי לחדר וראיתי את ביל יושב על כיסא צמוד לחדר התיישבתי לידו "מה עם אמא שלך ?" שאל "היא נפטרה לפני ארבעים דקות" אמרתי בלחש.

"את צוחקת עלי ?" שאל "לא ביל" אמרתי ונשענתי עליו "הייתה לי הרגשה רעה מאז הבוקר, הייתי צריכה להישאר בבית" אמרתי.

הוא ליטף את פני בעדינות "ג'ן-ג'ן אי אפשר לשנות את מה שקרה, את עכשיו צריכה להתמודד עם זה" אמר "אני יודעת, תודה שבאת" אמרתי.

"הוא הבן שלי" אמר בחיוך קטן.

"למי אתם ?" שאל אותנו רופא אחד "וויל קולין" אמרתי הוא הסתכל בקלסר קטן עם כמה דפים בתוכו.

"מי את ?" שאל "ג'יני קולין" השבתי "ממה שהבנתי וויל הוא לא הילד של ג'ואנה" מלמל "איך את קשורה אליו ?" שאל "אני אמא שלו" אמרתי "את יכולה להראות לי תעודת זהות, את פשוט נראית לי די צעירה" אמר, הראיתי לו את התעודה.

"ג'יני, אימך ו-וויל עברו תאונת דרכים קשה, אני הבנתי המכונית התנגשה בהם בצד של הנהג וג'ואנה קיבלה פציעות אנושות ונפטרה כמה זמן לאחר שהגיעה לבית חולים, מההדף של הפגיעה החלון של הדלת נשבר ורסיסים נכנסו לגופו של וויל, הוצאנו לו את כל הרסיסים חוץ מרסיס אחד, הרסיס הזה נמצא מילימטר מהריאות, כל תזוזה לא נכונה עלולה לגרום לחתך בריאות, עוד חמש דקות אנחנו מכנסים אותו לניתוח מסובך בכדי להוציא את הרסיס, הוא כרגע מורדם בחדר הזה, תוכלי להיות לידו עד שניקח אותו אל הניתוח" אמר הרופא והלך מין המקום.

במשך כל אותו הזמן שדיבר הרופא ביל החזיק את ידי.

נכנסנו לחדר, וויל שכב במיטה לבנה וקטנה, מכוסה בשמיכה עבה מונשם, בווריד בידו הימנית היה מחט שהחדירה אליו נוזלים.

"אני כל כך מפחדת" אמרתי "גם אני" אמר ביל פחדתי לגעת בוויל, פחדתי שאם אגע בו הוא יזוז.

דמעות עלו בעייני, לפתע צלצל לי הפלאפון "הלו" אמרתי "ג'יני חמודה אנחנו עכשיו עולים על המטוס אליך, תחזיקי מעמד" שמעתי קול של אישה "מי זאת ?" שאלתי "ג'יזל, סבתא, ג'ולייט, ג'ק ואני נבוא אליך לשבוע וחצי" אמרה "תודה" אמרתי בשקט "מה עם וויל ?" שמעתי את קולה של סבתי.

"יש לו רסיס ליד הריאות, עכשיו מכניסים אותו לניתוח, אני אדבר איתך כשתגיעו" אמרתי "בסדר חמודה" אמרה וניתקה.

"גברת קולין, אנחנו לוקחים עכשיו את וויל לניתוח שייקח שלוש שעות, את תוכלי ללוות אותו עד לפתח חדר הניתוח" אמר הרופא שדיבר איתי קודם.

וכמה אחיות נכנסו והחלו לגרור את המיטה של וויל לחדר הניתוח, ביל ואני הלכנו צמוד למיטה של וויל, ליטפתי את ידו הקטנה.

"מכאן רק משפחה קרובה יכולה להיכנס" אמר הרופא והאחיות עצרו "הוא אבא של וויל" אמרתי לו, האחיות הסתכלו בהלם עלי ועל ביל.

"אני מבקש מכם לא לפרסם את זה" אמר ביל וליטף את ראשו של וויל בעדינות רבה "אתם צריכים לשים את הצמידים האלו" אמרה אחות אחרת והביאה לנו שני צמידים של הבית חולים.

האחיות המשיכו להסיע את המיטה אל תוך חדר הניתוח, אנחנו נשארנו בחוץ "הוא חזק, הוא יעבור את זה" אמר ביל.

עברו שעתיים מאז תחילת הניתוח.

"איך ידעת על וויל ?" שאלתי בשקט "הרגשתי שטום מחביא ממני משהו שקשור אליך, אז לפני שלושה ימים כשהתקשרתי אליך בכדי להיפגש הייתי כל הזמן ליד השיחים בגינה של הבית שלך וראיתי אותך מניקה את וויל" אמר.

"אתה רוצה להיות אבא שלו ?" שאלתי "מזתומרת ?" שאל "אתה רוצה להיות אבא של וויל גם נפשית ולא רק פיזית ?" שאלתי שנית.

"כן" אמר "באמת ?" שאלתי "באמת, באמת" חייך וחיבק אותי.

הרופא יצא מחדר הניתוח, ביל ואני נעמדנו "מה איתו ?" שאלתי "אוקי, אז ככה" החל לומר.

מי שלא יודעת אז היום הוא יום ההולדת של ביל וטום

לא יודעת מה איתכם אבל אני לא מתה על בצפר,

בשמחה הייתי ממשיכה בחופש שנים.

אך כמו כל דבר בסוף זה נגמר,

אני התחלתי עכשיו כיתה ט'.

אני מאחלת שתהיה לכן שנה מדהימה עד כמה שאפשר,

מקווה שנהנתן מהפרק

ומצפה לתגובות D:

אוהבת המון,

יובלי.