MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";}
השאלות המשיכו ורק לאחר שעה ארוכה הם נגמרו.
"סוף סוף" קראתי וקמתי מהכיסא "ביל תשתוק הם עדין כאן"
מלמל גוסטב, נאנחתי ויצאנו מהחדר.
"איפה ג'יני ?" שאלתי את דיויד "במכונית" השיב הוא,
נכנסנו למכונית, ג'יני ישבה בפסל האחורי ביותר, התיישבתי לידה, השכבתי את המשענת
של הספסל אחורה.
"עכשיו נוכל לישון נורמאלי" חייכה ג'יני
"לילה טוב ג'ן-ג'ן" אמרתי לה ונתתי לה נשיקה קטנה על המצח, היא חייכה
ונשענה עלי כשוויל עליה, ישן כמובן.
ביום למחרת הכל היה רגיל חוץ משכמות הצלמים שהייתה מחוץ לבית הייתה שוברת
שיאים, אך זה לא הפריע לנו להמשיך את סדר היום הרגיל שלו, לקחת את וויל לגן, ללכת
לבית ספר, לאסוף את וויל מהגן ולחזור הביתה.
"ביל, ממש משעמם לי, אולי נעשה משהו" אמרתי, וויל זחל מצד אחד של
הבית אל הצד שהשני "אין לי רעיונות, אבל בקצב שוויל זוחל אני אתחרפן"
אמר והתיישב לידי על הספה.
טום התיישב בכורסא והדלי סיגריה "טום, תכבה את זה עכשיו" צעקתי
"למה ?" שאל ולקח שאיפה עמוקה "כי אסור שוויל יהיה קרוב לזה, אני
לא רוצה שהוא יהפוך בגללך לאסמתי" אמרתי בכעס.
"טוב בסדר, אני יוצא החוצה, רק אל תהרגי אותי" מלמל ויצא אל
הגינה.
"ג'ן-ג'ן אולי נצא למועדון ?" שאל ביל " אני מעדיפה
שלא" השבתי "טוב, בסדר" אמר, הרמתי את וויל מהרצפה "ווילי אתה
רעב?" שאלתי אותו ביל הביט בי וחייך.
"את יודעת" החל לומר ביל, הסתכלתי עליו והוא המשיך לדבר "פחדתי
שוויל יהיה ילד שונה בגללי, שכולם הסתכלו עליו אחרת ויתנהגו אליו אחרת" אמר
ביל.
"אני מבטיחה לך שהוא יגדל להיות ילד נורמאלי כמו כל הילדים"
אמרתי וליטפתי את פניו "חוץ משפעם בשנה הוא נעלם לשישה חודשים לסיבוב הופעות
עם אבא שלו" אמר ביל בחיוך.
החודשים עברו, חודש פברואר כבר בתחילתו.
"ג'יני וביל בואו כבר, אנחנו מאחרים, דיויד ישחט אותנו" צעק טום
"אנחנו יורדים" צעק ביל, ירדנו במהירות במדרגות.
יצאנו מהבית במהירות ונכנסנו לרכב "למה לקח לכם כל כך הרבה זמן
?" שאל טום "אני רציתי שנשים לווילי את הכובע הירוק וביל רצה את
השחור" אמרתי "אז למה הוא עכשיו לובש כובע כחול ?" שאל טום.
"לא מצאנו את שניהם" השבתי "תהיו בריאים" אמר טום.
לאחר חצי שעה הגענו, ירדנו מהמכונית ונכנסנו לאולפן "אני שמח
שהגעתם" אמר דיויד כשחיוך ציני מרוח על פניו "היו כמה תקלות בדרך"
חייכתי "כמו מה ? לבחור לוויל כובע ?" גיחך טום "אתם התעכבתם בגלל
שבחרתם לוויל כובע ?!" שאל "אתם מדרדרים מרגע לרגע" אמר דיויד
בייאוש.
"טוב עכשיו אני אגיד לכם את הסיבה שבאתם לכאן" אמר דיויד
"אנחנו מקשיבים" אמר ביל בחיוך, דיויד גלגל את עיניו והמשיך לדבר.
"כמו שאתם יודעים, הלהקה ממשיכה לפעול וכמו כל להקה אתם צריכים לצאת
לסיבוב הופעות" אמר דיויד.
"הסיבוב הופעות מתחיל עוד שבוע מהיום" אמר דיויד "ג'יני
ו-וויל באים?" שאל ביל "כן ביל, ג'יני ו-וויל באים" השיב "מה
עם לימודים ?" שאלתי.
"לא צריך לימודים, עד שסוף סוף נפתרים מהם" אמר טום "לעומתך,
אין לי עתיד מובטח, בשביל שיהיה לי משהו בחיים חוץ מביל ו-וויל אני צריכה לסיים את
התיכון כמו שצריך וללכת לקולג' כמו כל בן-אדם ולהוציא תואר שמימנו אני אוכל
להתפתח" אמרתי לו
"ג'יני אין לך מה לדאוג, אתם תמשיכו ללמוד דרך האינטרנט, גם טום וביל
צריכים לסיים את הבית ספר כמו שצריך" אמר דיויד.
"למה אתה עושה לי את זה ?!" שאל טום בתסכול "כי אמא שלכם
מרשה לי להוציא אתכם מהבית ספר רק אם אני אמצא דרך שתוכלו לגמור את הבית ספר כמו
שצריך" אמר.
"אתם עדין לא סיימתם תיכון, איזה קטנים" צחק גיאורג הבטנו בו
בהבעת הפתעה מוזרה "אתה כל כך דביל" אמר ביל בייאוש.
"זה היה בצחוק" מלמל
"כן בטח, כולם יודעים שזה באמת אתה" חייך טום.
"טוב, אתם חוזרים הבית ומתחילים לארוז, השנה האוטובוס יהיה יותר צפוף
אז תתכוננו" אמר דיויד.
"אז למה לא עושים שני אוטובוסים ?" שאל טום "כי אין לנו
הרים של כסף" אמר דיויד "אבל למה שנהיה צפופים ?" שאל "אתם
מייאש אותי, תלכו הביתה לישון או משהו" אמר דיויד ודחף את כולם מחוץ לסטודיו.
"איפה המכונית ?" שאלתי "אני החנתי אותה כאן" אמר טום
והצביע על מקום מסוים "פאק, אני לא מאמין! פאק, פאק, פאק" קרא הוא
והסתובב במקום.
"מה קרה ?" שאל ביל "המכונית שלי, גנבו לי אותה" מלמל
"אין מצב" אמר ביל "ביל אני יודע איפה החנתי את המכונית, אני לא
רואה אותה שם, מאה אחוז גנבו אותה" אמר טום בתסכול.
"טוב אין ברירה, ניקח מונית" אמר ביל "אבל אני לא יודע מה
עם המכונית שלי" אמר טום כמו ילד קטן "תדבר עם דיויד הוא ימצא
אותה" אמר ביל.
"אולי נלך ברגל ?" שאלתי "ייקח לנו שעה להגיע הבית"
אמר טום "אז נלך רק עד הקניון ומשם נזמין מונית" אמרתי "זה נשמע
יותר הגיוני" חייך טום.
"אנחנו רק צריכים להתפלל שאף צלם לא יראה אותנו" אמר ביל בשקט
שכבר התחלנו ללכת "אסור לפתוח את הפה לשטן" מלמלתי "ג'ן-ג'ן
האמונות הטפלות שלך לא עובדות" אמר ביל, הסתכלתי עליו.
המשכנו ללכת אל עבר הקניון.
טום כל הדרך התבכיין על המכונית "טום תתקשר לדיויד" אמר ביל
"התקשרתי הוא לא עונה" אמר "אז לזאקי או משהו, אין לי כוח לשמוע
אותך בוכה לנו כל הזמן" אמר ביל.
"מקסימום גנבו לך אותה, הביטוח ישלם ותוכל לקנות מכונית יותר
חדשה" אמרתי "ג'יני את גאון" אמר טום בחיוך "הלוואי שגנבו לי
את המכונית, הלוואי שגנבו לי את המכונית, הלוואי שגנבו לי את המכונית" מלמל
טום.
"ואני חשבתי שאתה החכם מבינכם" אמרתי "ג'יני, ככה ? תזכרי
את זה" אמר ביל והפנה את גבו.
"ידעתי שאת תמיד אוהבת אותי" אמר טום בחיוך וחיבק אותי "לא
טום, ביל הוא אהבת חיי" חייכתי, וויל חייך גם, טום עזב אותי במבט מושפל.
"טום אני בטוחה שעוד תמצא את אהבת חייך" אמרתי ביל צחקק ולקח
ממני את וויל "בקצב בזה בחיים לא נגיע
לקניון" אמר טום בייאוש.
"זה לא אשמתי שאתם הולכים כמו צב" אמרתי לו "אומייגאד! זה
טום וביל מטוקיו הוטל" שמענו צעקה מהצד השני של הכביש "אוו שיט"
אמר ביל, הוא נצמד אלי ושם את כובע הסווצרט של וויל על ראשו מעל כובע הגרב שלו.
"ג'ן שימי גם את הכובע של הסווצרט עוד מעט יגיעו מלא אנשים" אמר
ביל, שמתי גם אני את הכובע, טום הלך ליד ביל.
"אפשר חתימה ?" שאלה מישהי את ביל אפשר חתימה ביל ?" שאלה
מישהי אחרת, כמות האנשים שסובבה אותנו רק גדלה מרגע לרגע.
"טום תתקשר למישהו מהר" אמר ביל "ג'ן תחזיקי את וויל, אני
מתחיל לחתום" לחש והביא לי את וויל.
הרעש היה נורא, ניסיתי להישאר צמוד לביל כל הזמן, וויל הסתכל עלי במבט חסר
אונים "ווילי עוד מעט אנחנו הולכים מכאן" אמרתי לו וליטפתי את ראשו.
"דיברתי עם דיויד, הוא עוד עשר דקות פה" צעק טום "וויל לא
יחזיק מעמד, יש כאן יותר מידי אנשים, הוא נכנס ללחץ" אמרתי לביל.
"תנסי להרגיע אותו אין מצב שנצא מפה לפני שדיויד יגיע" אמר ביל
"כמה שאתה מעודד, וויל סובל כאן, אני אנסה לצאת מכאן, תתקשר לי" אמרתי
לו, והתחלתי לפלס לי דרך מחוץ לכל ההמולה.
"אל תדאג ווילי אנחנו תכף בחוץ" מלמלתי "ג'יני זה נכון
שטוקיו הוטל יוצאים לסיבוב הופעות בקרוב ?" שמעתי קול מאחורי לאחר שהצלחתי
לצאת "מה ?" שאלתי.
"אני מבקש ממך להתרחק ממנה" נשמע קול מוכר "בואי ג'יני,
תיכנסי לאוטו" אמר אותו אחד, הסתובבתי וגיליתי את זאקי "סוף, סוף וויל
משתגע כאן" אמרתי, הוא ליווה אותי למכונית והלך להביא את הבנים.
לאחר כמה דקות טום וביל נכנסנו אל הרכב "באמת שאני לא מבין אתכם"
אמר דיויד שצץ ממקום כלשהו.
"גנבו לי את האוטו" חייך טום "למה אתה מחייך ?" שאל
באי הבנה "כי אני אקבל כסף מהביטוח ואקנה אחד חדש ויותר טוב" אמר בחייך
"שתהייה לי בריא" אמר דיויד.
זאקי הסיע אותנו הביתה "תתחילו לארוז, עוד שבוע אתם לא כאן" חייך
דיויד מין חלון המכונית.
לא ממש אהבתי את הפרק,
הפרק הבא יעלה בימים הקרובים בגלל האיחור הרציני.
יובלי(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
