Normal
0
MicrosoftInternetExplorer4
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";}
התעוררתי בלילה למשמע קולות נפץ, קמתי בבהלה מן המיטה, הסתכלתי על הרחוב
דרך החלון.
כל הרחוב היה מלא עשן, המכונית היו מנופצות ומלאות אש, דגלים לא מוכרים היו
תלויים בכל עבר.
בהתחלה חשבתי שאני סתם חולמת, הרי אנחנו נמצאים בשנת 2010 בגרמניה שמאז
מלחמת העולם הראשונה שקטה ורגועה.
שפשפתי את עיניי שוב ושוב, הסתכלתי דרך החלון, כל מה שראיתי היה אמיתי
לחלוטין.
לקחתי את הבגדים הראשונים שראיתי ולבשתי אותם בהירות.
נכנסתי לחדר הורי, הם הכניסו לתיק הרבה בגדים "טניה, תלכי לחדרך
ותביאי לעצמך כמה בגדים, אחר כך תעירי את אחיך" אמרה אמי.
עשיתי כדבריה, לאחר מכן ירדנו כל המשפחה לקומת הקרקע, אמי הכניסה אל כל
בקבוקי המים שראתה ואילו אבי הכניס את כל האוכל שראה לתוך שקיות גדולות ועבות.
"אמא מה קרה ?" שאלתי "הצרפתים החליטו לצאת למלחמה, בגלל
שאנחנו לא היינו מוכנים הם הצליחו להשתלט על המדינה, מפנים את כולם מהבתים, אנחנו
הולכים להיות בחדר הסודי במרתף" אמרה בשקט כאילו פחדה שמישהו ישמע על כך.
הורדנו את הכל לחדר הנסתר במרתף, התפלאתי מהחדר הוא היה כמו דירה קטנה, הכל
מרוהט, אפילו יש מטבח קטן.
"אמא אני חייבת לקחת את היומן שלי" אמרתי לה "תזדרזי"
אמרה לי עליתי לחדרי לקחתי את היומן וכמה עטים מזדמנים, ירדתי במדרגות.
כשהגעתי לקומת הקרקע דלת הבית נפתחה בפראות "את! אל תזוזי" צעק
מישהו, עמדתי קפואה, בלי יכולת לזוז, מולי עמדו חמישה גברים חסונים.
"איפה המשפחה שלך ?" שאל אדם אחר "אני לא יודעת" השבתי
"מזתומרת לא יודעת ?" שאל אותו אחד "כשהתעוררתי הם לא היו
כאן" שיקרתי.
"למה שהם לא ייקחו אותך ?" שאל, הרגשתי שהוא חושב ששיקרתי
"הם תמיד אהבו את אחותי יותר מאשר אותי וכשהיא מתה הם כבר לא התייחסו
אלי" שיקרתי במצח נחושה.
"איך קוראים לך ובת כמה את ?" שאל "קוראים לי טניה ואני בת שמונה
עשרה" אמרתי.
"טוב את באה איתנו, אדוארד תכניס אותה לתוך המכונית" אמר, בן-אדם
אחד יצא מהקבוצה והתקדם אלי, הוא אחז בזרועי ומשך אותי אל תוך מכונית צבאית.
אותו אדם שדיבר איתי התיישב מול ההגה "מהיום את תהיה העוזרת האישית
שלי, יש לנו ארבע שעות נסיעה עד לבסיס" אמר הוא.
הנסיעה עברה כאילו מרחו כל שנייה ושנייה ממנה, לא יודעתי מה לחשוב, חשבתי
על המשפחה שאינה יודעת איפה אני, חשבתי על חברי על מה שהם עלולים לעבור ברגעים
אלו, חשבתי גם מה יקרה איתי.
יומני האישי היה מונח על רגלי, הנחמה היחידה שמצאתי באותם הרגעים, שמחתי
שיש לי משהו, זיכרון מהבית ומהעבר.
הבנתי במהלך אותם ארבע שעות המייגעות כי מעכשיו חיי לא יהיו כפי שהיו,
מעכשיו אני צריכה להיות חזקה עם עצמי.
המכונית עצרה מול שער ברזל גדול, מוקף שומרים, החלון שהיה ליד המפקד נפתחה,
איש במדים הסתכל עליו ואז עלי "מי זאת ?" שאל בצרפתית "העוזרת
האישית שלי" השיב המפקד.
האיש במדים פתח את השער ונכנסו אל תוך הבסיס.
הבסיס היה מלא בקתות בכל הגדלים, מבקתה קטנטנה על לבית עץ גדול ומרשים,
המפקד החנה את המכונית ופקד עלי לרדת מין המכונית, עשיתי כדבריו.
"מהיום כפי שאמרתי לך את תהיה העוזרת האישית שלי, זה מתחיל מהכנת קפה
עד לתיאום פגישות, את תגורי בבקתה עם עוזרת אישית של מפקד אחר" אמר בזמן שהלך
וכמובן שהלכתי אחריו.
נכנסנו אל תוך מחסן גדול וארוך, הוא שם על ידי חמש שקיות מלאות בבגדים
ובשקית אחת נעליים "את מחויבת ללבוש את הבגדים האלו, אני חושב שאני לא צריך
להסביר לך איזה בגד לכל מצב, בתור גרמניה את נראית לי אחת שיש לה שכל" אמר
הוא.
נבהלתי קצת, יצאנו מהמחסן, הוא החל ללכת לכיוון כלשהו, אני כמובן הלכתי
אחריו, הוא נעצר מול בקתה קטנה "מהיום זה הבית שלך, יש לך חמש דקות לארגן את
הבגדים במגירות ולהתלבש לסט ראוי, תמהרי" אמר הוא.
נכנסתי אל הבקתה, היה בה מיטה זוגית באמצע, ארון לא גדול, מטבח קטנטן ודלת
שללא ספק הובילה אל המקלחת והשירותים.
שמתי את הבגדים בארון, הוצאתי סט ראשון משם ולבשתי אותו במהירות, הסט היה
מורכב מחצאית קצרה וחולצה מכופתרת שצמודה לגוף.
שמתי גם את הנעליים ויצאתי החוצה, המפקד שהסתכל עד לאותו הרע בשעון על פרק
ידו הרים את עיניו אלי "יפה לך, הצלחת בשתי דקות לעשות את הכל" אמר
"טניה אני מצפה ממך אחרי כל משפט להגיד תודה, כן או לא המפקד" אמר לי
"כן המפקד" השבתי.
הוא הוליך אותי אל תוך בקתה גדולה, נכנסנו לתוכה, בפנים הייתה חבורה גדולה
של בחורים צעירים עם מדים, כשעברנו לידם הם שרקו "מה אתם שורקים ?! תתביישו
לכם, היא גרמניה" צרח עליהם המפקד בצרפתית, בשנייה כל המקום היה דומם.
נכנסנו אל חדר כלשהו, באותו החדר עמד איש מבוגר עם מדים ובחור צעיר "סרגי,
המפקד אמר להביא בחורה" אמר המפקד שלי "הבאתי משהו יותר טוב מבחורה, ביל
קאוליץ בכבודו ובעצמו" השיב אותו סרגי.
"מי זה בכלל ?" שאל המפקד "זמר של להקה מפורסמת מכל העולם,
הבת שלי אוהבת אותם" אמר סרגי "אם הבת שלך אוהבת אותם למה לקחת אותו ?
אני בטוחה שהבת שלך תשנא אותך כל ימי חייך כשהיא תדע על זה" אמרתי לו
בצרפתית.
"טניה תשמרי על הפה שלך" אמר המפקד שלי בגסות "למה לי לשמור
על הפה שלי ?! הבאתם אותי לכאן בלי לשמור על אף זכות שלי, לי יש את הזכות להביע
דעה ואני מתכוונת לממש את הזכות הזו" אמרתי לו.
הוא הסתכל עלי בכעס והביא לי סטירה חזקה "מהיום אין זכויות, שללנו
אותם מהרגע בו כבשנו את המדינה הנאצית שלכם" אמר המפקד.
"אנחנו נאצים ?! מה שאתה עושה עכשיו הוא באותה המידה כמו שהנאצים
עשו" צרחתי, ראיתי את ידו של המפקד מתקרבת אל ראשי, אחר כך ראיתי את הכל
במטושטש, הרגשתי כאב חד על יד העין שלי "קאוליץ, תיקח אותה לבקתה שלכם ותסביר
לה איך מתנהגים במקום הזה, מחר בבוקר שניכם כאן בשבע בדיוק" שמעתי את קולו של
המפקד בעמעום.
הרגשתי את גופי נמשך ולאחר כמה זמן מושכב על משהו רך, הנחתי שאנחנו כבר
בבתקה שלנו.
הרגשתי מים על פני "הי טניה, את בסדר?" שאל.
"הא? מה? מי אתה?" שאלתי "הי אני ביל, כרגע חטפת בוקס מאיזה
מישהו לא הבנתי למה, אני לא מבין צרפתית" השיב במהירות "אתה יכול לעשות
לי טובה ?" שאלתי "כן" אמר.
"תחזור על המשפט האחרון יותר לאט" אמרתי לו כשחיוך מבויש על שפתי
"תמיד טום אמר לי שאני מדבר יותר מידי מהר" גיחך ושנייה אחריה פניו
נהפכו לעצובות.
התיישבתי על המיטה מולו "מה קרה ?" שאלתי "אני לא יודע מה
עשו לטום" השיב הוא "טום זה אח שלך נכון?" שאלתי "כן, הוא התאום
שלי" אמר בעצב.
"יש לך להקה כלשהי אני חושבת, סליחה שאני לא מעודכנת אני פשוט לא
שומעת כל כך מוזיקה" אמרתי לו "את לא שומעת מוזיקה ?" שאל בהלם
"כן, אני אף פעם לא הקדשתי למוזיקה זמן" השבתי.
"כמה שאת מפסידה, אבל מצב שני אני שמח שאת לא מכירה אותי, עכשיו תוכלי
להכיר את ביל האמיתי ולא את ביל של השני" חייך, חייכתי אליו בחזרה.
"יש לי סימן כחול ?" שאלתי אותו "עכשיו הוא יותר בכיוון של
סגול בוהק, אבל עוד כמה ימים זה יעבור" אמר בחיוך "אני לא מצליחה להבין איך אתה לוקח את הכל
בקלות עם חיוכים" אמרתי.
"זה הדרך שלי להתמודד עם המצב, למרות שאני לא יודע מה אני אעשה בלי
טום" אמר בעצב "תספר לי כל מה שעובר עליך, אני אקשיב לך ואדבר איתך, אני
יודעת שאנחנו בקושי מכירים אבל יש לי הרגשה שנשאר כאן עוד הרבה זמן" אמרתי
לו.
היום למחרת הגיע, בכל היום שלפניו ביל ואני דיברנו כל היום, על כל דבר, החל
מהיותו נער בתחילת דרכו כמפורסם ואילו על שנותיי בבית הספר. ביל העיר אותי אומר לי
להתלבש, התלבשנו במהירות "אם היה לי מיק-אפ הייתי שם לך" אמר ביל "זה
עד כדי כך גרוע?! אתה שם מיק-אפ ?" שאלתי "כן, וכן למה?" שאל
"כי לרוב בנים לא שמים" השבתי "אז אני בן מיוחד" חייך
"אתה מתכוון שאתה הומו ?" שאלתי בשקט "לא ממש לא! אני הכי
לא!" אמר במהירות.
"אופס, אתה פשוט.. טוב לא משנה, עזוב לא אמרתי כלום, סליחה"
אמרתי לו "זה בסדר, הרבה היו אומרים לי את זה" אמר בהבנה "אני בכל
זאת מצטערת" אמרתי לו.
"טוב השעה עוד כמה דקות שבע וצריך להיות אצל המפקדים" אמר וקם
מין המיטה, קמתי אחריו, יצאנו מהבקתה והלכנו אל המרדים של המפקדים.
כשנכנסנו הם עמדו מולנו "אז מה טניה ? העין שלך התאוששה ?" שאל
המפקד שלי לא עניתי לו, הוא חייך.
"מהיום קאוליץ אתה מגלח את השיער שלך לפחות פעם בחודש" אמר מפקדו
"מה?! אין מצב" אמר ביל בכעס "אני אמרתי אתה תעשה, מובן ?"
צרח מפקדו "מובן המפקד" הוא אמר בשקט.
"אני אוכל לאסוף את השעיר במקום ?" שאל בשקט "לא
קאוליץ" קרא המפקד "אבל הפקד לקח לי שנים לגדל אותו" אמר ביל בעצב
"קאוליץ אני מסכים לך בתנאי שתגזור אותו ולא תראה כמו נקבה" אמר במפקד
בייאוש "תודה המפקד" חייך ביל.
"טניה את חייבת להיות כל הזמן עם השיער אסוף, לא אכפת לי איך, רק
שיהיה אסוף ומסודר, לא כמו שהוא נראה עכשיו" אמר המפקד שלי "כן
המפקד" אמרתי בייאוש.
אני יודעת שאתן שונאות אותי ומתות להרוג אותי,
הפעם אני פשוט לא הצלחתי לכתוב פרק-תשאלו אפילו את אנה.
בנוסף שהיה לי חודש מלא מבחנים בגלל המחצית.
אז תנסו להבין אותי?
בינתיים כתבתי בשיעור את החלום הנ"ל שחלמתי (עם שיפורים רבים)
הוא קצר יחסית כי הוא די ארוך.
מקווה שתאהבו.
תגובות יתקבלו בברכה(:
שלכם, יובלי♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
