אני מצטערת ממש ובגלל זה ניסיתי להכין פרק ממש ארוך שיכיל בתוכו הרבה מאוד דברים, אני מקווה שלפחות זה ייחפר על האיחור.
"יש לך הרבה חולצות
שחורות" גיחכתי וקמתי מין הכסא "בואי תעזרי לי למצוא" אמר בחיוך
"בסדר" השבתי.
עלינו לחדרינו והפכנו חצי ארון "בילי, החולצה הזאת כל כך משמעותית
?" שאלתי "אני פשוט הרבה זמן לא לבשתי אותו" השיב והתיישב על
המיטה.
ביל עצם את עיניו לרגע ארוך "בילי הכל בסדר ?" שאלתי והתיישבתי
לידו "אני לא יודע, נראה לי שכואב לי הראש" אמר "תשכב כאן, אני
הולכת להביא לך תה" חייכתי.
ירדתי למטה וטלפון הבית צלצל בקול "הלו ?"
עניתי "שלום, הגעתי למשפחת קאוליץ ?" שאלה "כן" השבתי
"טום נפצע בתאונת דרכים" אמרה היא.
הטלפון נשמט מידי ונפל ברעש על הרצפה "ג'ן הכל בסדר ?" נשמע
צעקתו של ביל מלמעלה "בילי בוא למטה בבקשה" אמרתי.
צעדיו נשמעו יורדים במדרגות במהירות "מה קרה ?" שאל
"טום" אמרתי בלחש "מה טום ?" שאל ביל "תאונת דרכים"
השבתי בלחש, דמעות החלו להצטבר בעיני "ג'ן תסבירי את עצמך" קרא ביל
"טום נפגע בתאונת דרכים" לחשתי ופרצתי בבכי.
"ג'ן אל תעבדי עלי" אמר והביט בי "כרגע התקשרו מהבית
חולים" אמרתי, ביל הסתכל עלי כלא מאמין ותפס את ראשו.
"ג'יני למה אנחנו עדין פאקינג כאן ?" קרא ביל לפתע, הבטתי בו
בהלם "בואי ניכנס למכונית וניסע!" אמר "בילי צריך להביא את וויל
מהגן" אמרתי בשקט "תלך אתה, כשאני אמצא בייביסיטר אני אבוא"
המשכתי.
"ג'ן אני חייב אותך איתי" אמר בעצב "בילי אני יודעת אבל יש
לנו גם ילד לטפל בו" אמרתי שוב "אולי נתקשר לסאלי ? אני בטוח שהיא תוכל
לשמור עליו" אמר "ביל היא כרגע לומדת בקולג' " אמרתי.
"טוב אני אסע לבד" אמר "ביל תבטיח לי שתיסע לאט ותשים לב
לכל תמרור ותמרור מולך" אמרתי "מבטיח" השיב, הוא נשק לשפתי ויצא
מין הבית.
ביל נסע במכוניתו ואני נאלצתי להזמין מונית, יצאתי מין הבית והלכתי לקצה
הרחוב, המונית הגיעה ועליתי עליה, אמרתי לנהג את הכתובת של הגן של וויל והוא נסע
לשם.
כשהוא עצר ביקשתי ממנו לחכות לי, נכנסתי אל הגן "ווילי" קראתי
הוא הסתובב אלי ורץ אלי במהירות, הרמתי אותו על ידי וחיבקתי אותו.
נפרדתי מהגננת ונכנסנו בחזרה למונית "תיסע לבית החולים בבקשה"
אמרתי, וויל ישב בחוסר שקט, ליטפתי את שערו בעדינות, הוא נרגע קצת.
הגענו כעבור חצי שעה, הלכתי לדלפק הראשי שוויל על ידי "סליחה איפה
החדר של טום קאוליץ ?" שאלתי "אני לא יכולה לענות לך" השיבה
"אני חברה של ביל, אח שלו" אמרתי.
"א..אני" החלה לומר התקרבתי אליה "אף אחד לא יודע על
התאונה, התקשרות לא יודעת עדין שטום נפגע למזלנו אז בבקשה תגידי לי את מספר החדר
של טום" אמרתי בשקט.
היא הנהנה ואני הלכתי אל עבר החדר.
נכנסתי אל החדר בשקט, ביל וסימון ישבו על כיסא משני צידי המיטה, על המיטה
שכב טום.
"מה שלומו ?" שאלתי בשקט "הם לא יודעים" אמרה סימון,
הורדתי את וויל מידי, הוא הלך אל סבתו ואני התיישבתי על ביל.
"איך קרתה התאונה ?" שאלתי "היה כתם שמן על הכביש וטום איבד
שליטה על המכונית והמכונית התנגשה בעץ" אמר ביל.
לחדר נכנסה אחות והסתכלה על הרישומים שהיו תלויים על קצה המיטה "אנחנו
לא ממליצים לילדים ובמיוחד לתינוקות להיות כאן" אמרה היא "אני עכשיו
בדיוק לוקחת אותו" אמרתי, היא חייכה והלכה.
"בילי, אני אלך עם וויל הביתה, אפשר את המכונית שלך ?" שאלתי
"אוקי, אני כבר אחזור עם אמא" אמר והביא לי את המפתחות למכונית
"תודיעו לי על כל דבר שקורה" ביקשתי, נשקתי לביל אל השפתיים וחיבקתי את
סימון.
יצאתי מהחדר והפלאפון צלצל "הלו" עניתי "ג'יני איפה ביל
וטום ?" שאל, זיהיתי את קולו של דיויד "דיויד טום עשה תאונת דרכים, אני
כרגע בבית חולים" אמרתי.
"ג'יני מזתומרת ?" שאל בלחץ "היה כתם שמן על הכביש וטום
איבד שליטה על המכונית" אמרתי "ואיך הוא ?" שאל "עדין לא
יודעים" אמרתי בעצב, באתי לצאת מהבית חולים ומלא פלאשים תקפו אותי
"דיויד, יש מצב שהתקשורת כבר יודעת ?" שאלתי בלחץ.
"אולי, למה ?" שאל "כי בכניסה לבית החולים יש הרים של צלמים
ועיתונאים" אמרתי בזמן ששמתי על וויל כובע "טוב, אני חושש שנצטרך להודיע
על התאונה, תלכי לביל ותשאלי אותו עם הוא מסכים לפרסם, אני כבר אדבר עם ההנהלה של
בית החולים, נראה לי שאחת מהאחיות הדליפו" אמר "אוקי" השבתי וסגרתי
את השיחה.
חזרתי במהירות אל חדרו של טום "תקשיבו, יש מחוץ לבית החולים מלא צלמים
ועיתונאים, דיויד שואל אם אתם רוצים לפרסם את זה" אמרתי בהתנשפות.
"תירגעי, תשבי, תנשמי עמוק" אמרה סימון, התיישבתי על ביל "נרגענו
?" שאלה "כן" אמרתי.
"לפי דעתי המעריצים צריכים לדעת מה קורה לטום" אמרה סימון "טוב,
אני מסכים" אמר ביל ולקח את וויל מידי.
התקשרתי לדיויד ואמרתי לו שסימון וביל מסכימים "טוב, מנהל בית החולים
יוצא להגיד לצלמים, נקווה לטוב" אמר וסיים את השיחה.
"טוב, אני אלך הביתה" אמרתי "תשמרי על עצמך" אמרה
סימון, חייכתי אליה ויצאתי מהחדר עם וויל על ידיי.
הכניסה לבית החולים הייתה ריקה מאנשי תקשורת, הסתכלתי לצדדים וראיתי את
כולם מול מישהו, נאנחתי בהקלה והלכתי במהירות למכונית.
כשהייתי מטר מהמכונית הרגשתי פלאשים מאחורי "ג'יני תוכלי לספר לנו מה
קרה" שאל אחד "אני מניחה ששמעתם את הכל ממנהל בית החולים, אין לי מה
להוסיף" אמרתי והמשכתי ללכת, נכנסתי אל המכונית במהירות ונעלתי את כל הדלתות,
חגרתי את וויל אל הכיסא שלו.
הצלמים והעיתונאים היו צמודים אל המכונית, הנעתי את האוטו וכולם התרחקו
מהמכונית, נסעתי בשלום הביתה.
כשנכנסתי וויל רץ ישר לצעצועים שלו ואילו אני הדלקתי את הטלוויזיה
"לפני דקות ספורות קיבלנו דיווח על תאונות דרכים של הגיטריסט טום קאוליץ
מלהקת טוקיו הוטל, חברתו של אחיו ביל נראתה יוצאת מבית החולים" אמר.
העברתי ערוץ לMTV והנמכתי את הווליום.
לא היה לי כוח להכין לוויל ארוחת ערב אז הזמנתי פיצה, השליח הגיע כעבור חצי
שעה.
חתכתי לוויל חתיכות קטנות של פיצה והוא אכל ברעבתנות, לאחר שסיים קילחתי
אותו והשכבתי אותו לישון במיטתי, נשכבתי לידו ועצמתי את עיניי.
הרגשתי משהו נוגע בי פקחתי את עיניי, ביל ישב לידי "הגעת עכשיו
?" שאלתי, הוא הנהן לחיוב "לא נתנו לנו להישאר איתו" אמר בעצב.
"אל תדאג, טום יהיה בסדר, אני בטוחה שאם יקרה משהו הם ישר
התקשרו" אמרתי "אני כל כך עייף" אמר ונשכב לידי "אני הולכת
להתקלח, כדי לך גם" אמרתי בחיוך ונשקתי לשפתיו.
כשסיימתי להתקלח, ביל היה עמוק בתוך השמיכה, צחקקתי לעצמי ונכנסתי למיטה.
ישר כשנכנסתי ביל נצמד אלי ועטף אותי בזרועותיו "בילי תלך
להתקלח" אמרתי "אני אתקלח בבוקר" השיב, נאנחתי ועצמתי את עיני.
אנה ישבה במיטתה (פרק שבע), חדרה היה ריק, אף אחד מלבדה לא אושפז בחדרה כבר
מספר חודשים.
כבר שנה שלא ראתה מישהו ממשפחתה, הגידול במוחה לא עזב אותה לרגע אך נשאר
כמו שהיה בדיוק לפני שנה.
המחברות נגמרו ואיתם החשק לחיים, ימים שלמים היה שוכבת או יושבת במיטתה בלי
מעש, הרופאים אמרו לה לחזור לביתה, אך היא סירבה שוב ושוב בטענה כי בביתה לא יהיה
ניתן לתת לה את צרכיה.
השעה הייתה ארבע אחר הצהריים היא עדין ישבה על מיטתה כשהיא מביטה על הקיר.
"מה שלומך יקירה ?" שאלה האחות הקבוע שלה "כרגיל"
השיבה "מה יהיה איתך אנה ? כבר שנה לא חייכת לנו" אמרה האחות כאשר בדקה
את נשימותיה.
אנה הסתכל עליה ולא הגיבה "מה עם המשפחה שלך ?" שאלה "לא
יודעת, כבר שנה שהם לא מגיעים" אמרה בשקט "דרוטה גרין מתבקשת להגיע
לטיפול נמרץ" נשמע ממערכת הקריאה "טוב חמודה אני כבר אחזור אליך"
אמרה בחיוך רך ויצאה מחדרה.
לאחר שעה קלה נכנסה דרוטה בחזרה לחדרה "את לא תאמיני מה קרה"
אמרה והתיישבה ליד אנה על מיטתה, דרוטה הפכה להיות בן האדם הקרוב ביותר אל אנה.
"מה ?" שאלה אנה "טום קאוליץ נפגע בתאונת דרכים" אמרה
"מה ?!" שאלה אנה בהלם "כן! היה כתם שמן על הכביש, הוא איבד שליטה
על המכונית ונתקע בעץ" אמרה דרוטה במהירות.
"מה מצבו עכשיו ?" שאלה אנה בדאגה "לא יודעים בינתיים"
השיבה "טוב, אני אלך לישון" אמרה אנה, אך במוחה כבר החלה לחשוב איך
תחמוק מהאחיות בלילה ותלך לחדרו של טום.
כך היא גם עשתה, בשעה שתים עשרה בדיוק היא ידעה שרוב האחיות נמצאות בהפסקה
פרט לאחת או שתיים, לכן היא פשוט הלכה בשקט, על קצות האצבעות עד שהגיע לחדרו של
טום.
היא נעמדה ליד הדלת כמה שניות ארוכות, מביטה בו מרחוק, היא הלכה בצעדים
זעירים אל מיטתו של טום והתיישבה בכיסא ליד מיטתו.
היא הניחה בזעירות את ידה על פניו של טום וליטפה אותם בעדינות.
"טומי זאת אני, אנה, אתה זוכר אותי ?" שאלה בלחש "התגעגעתי
אליך" אמרה בשקט, טום לא זז, היא חייכה אליו.
"אתה זוכר שרציתם לקרוא את הסיפורים שלי ולא רציתי? אני לא רציתי
שתראה על מה כתבתי, כתבתי עליך, על איך שאנו נפגשים במקריות ואתה מתאהב בי ואני בך"
אמרה בשקט.
"אני יודעת שהסיפור הזה בחיים לא יקרה, הרי אתה כוכב על ואני, אני סתם
אחת עם סרטן במוח" לחשה בעצב, והניחה את ראשה עליו.
השעה הייתה קרוב לחמש בבוקר כשהיא קמה בבהלה ורצה במהירות לחדרה, האחיות
ככול הנראה לא שמו לב להיעלמותה, היא חייכה לעצמה, עצמה את עיניה ושקעה בשינה
עמוקה.
ביל קם מוקדם בבוקר, הוא הלביש את וויל לגן ושיחק איתו קצת.
אני התעוררתי שעה אחריו, וויל וביל לא היו בבית הנחתי שביל לקח את וויל
לגן, הכנתי לעצמי קפה וישבתי על יד האי לשתות אותו.
ביל נכנס הביתה וחיבק אותי "אני צריך שתבואי איתי היום לטום" אמר
ביל בשקט "אני לא יכול להיות שם לבד" מלמל "אני אבוא איתך"
אמרתי לו.
חודש ימים עבר וטום נשאר באותו המצב, התקשורת הייתה מדווחת 24 שעות מהבית
חולים.
אנה הייתה בטוחה שראשו זז לפעמים, היא הייתה מגיעה כל לילה ולילה אל חדרו של
טום, מספרת לו חלומות וסיפורים.
הלילה היא הגיעה לחדרו אך ראתה את ביל יושב ליד מיטתו, היא התלבטה בינה
לבין עצמה אם להיכנס או אם לא, לבסוף רצונה הכניע אותה והיא נכנסה אל תוך החדר.
"היי ביל" אמרה בשקט "אנה ?" הסתכל עליה
"כן" השיבה "מה את עושה כאן ?" שאל ביל "באה לבקר את
טום" השיבה "איך ידעת שהוא כאן ? אסרנו על הבית חולים להוציא מילה על
זה" אמר ביל.
"כשאתה מבלה שנתיים מהחיים שלך באותו בית חולים אתה מכיר את האנשים
הנכונים" חייכה "איך את מרגישה ?" שאל ביל "אני בסדר
גמור" אמרה והתיישבה מצידו השני של טום.
"איך ה..מחלה ?" שאל ביל בשקט "לא ממש יודעים כי הגידול
נשאר באותו מצב כבר הרבה זמן" אמרה.
"מה עם המשפחה שלך ?" שאל "כלום" השיבה "מזאת
אומרת ?" שאל ביל "לא ראיתי אותם כבר שנה" אמרה, דמעות החלו להצטבר
בעיניה.
"אני מצטער" אמר ביל "אין לך על מה" אמרה, היא ליטפה
את פניו של טום בעדינות "את אוהבת את טום ?" שאל ביל לאחר מספר דקות של
שקט.
היא לא ענתה, ביל חייך אליה "את דווקא ממש מתאימה לו" אמר
"ביל די לדבר שטויות, הוא בכלל לא רוצה אותי" אמרה.
"אני לא מדבר שטויות" השיב "ביל למה שהוא ירצה אותי?! אתה
רואה את זה ?" שאלת והצביע על הקרקפת שלה "אין לשום בן-אדם אינטרס להיות
עם מישהי שעומדת למות בכל רגע" אמרה בכאב.
"אנה די! את בן-אדם מדהים" אמר ביל בקול "אתה לא מבין
שלגידול הדפוק הזה לא אכפת שאני בן-אדם מדהים?!" שאלה בכעס.
"אתם מוכנים להיות בשקט? כואב לי הראש" ביל ואנה הביטו אל מיטתו
של טום, טום שכב כשידיו מחזיקות את ראשו בכאב.
"טום" קרא ביל בשמחה "ביל תהיה בשקט לעזאזל" אמר טום
"אנה, אל תזוזי ממנו אני הולך לקרוא לרופא" אמר ביל ויצא בדילוגים
מהחדר.
ביל התקשר לאימו במהירות "קרא משהו לטום ?" ענתה בעייפות, ביל
שכח שכבר אמצע הלילה "אמא טום התעורר" קרא בשמחה "מה?" שאלה
בהלם "כן!" אמר בשמחה "אני לא מאמינה" אמרה בשמחה "כן גם
אני לא האמנתי, אני עכשיו הולך לרופא להגיד לו" אמר ביל "מצוין רוץ אל
הרופא הקרוב ביותר" אמרה "אוקי, ביי אמא" אמר ביל וניתק.
ביל הלך במסדרון עד שנתקל ברופא "סליחה" אמר "כן ?"
שאל הרופא "אח שלי כרגע התעורר אחרי חמישה ימים" אמר ביל "מצוין
באיזה חדר הוא ?" שאל "578" ענה ביל.
"בוא תלווה אותי לשם" אמר הרופא, הוא והרופא הלכו אל חדרו של טום,
כשנכנסנו טוב ישב על מיטה שבכיסא לידו יושבת אנה.
"מה שלומך ידיד ?" שאל הרופא את טום "כואב לי הראש"
אמר טום "אוקי, כואב לך עוד משהו ?" שאל "לא" השיב טום
"מצוין, אנחנו נעביר לך כמה בדיקות כלליות ומחר ככול הנראה תשוחרר
בקרוב" אמר הרופא.
הרופא יצא מחדרו של טום "טומי אתה פאקינג ישנת חודש שלם" קרא ביל
"חודש ?" שאל בהלם "כן!" אמר ביל.
אנה ישבה בשקט ליד טום "טוב אני אחזור הביתה עכשיו, לא ישנתי טוב כבר
הרבה זמן" אמר ביל "רגע! איך וויל ?" שאל טום "הוא גדל קצת
השמן הקטן הזה, הוא ממש מתגעגע אליך" אמר ביל "תביא אותו מחר" ביקש
טום "אין בעיה" השיב "ביי טומי, ביי אנה" אמר ויצא מין החדר.
"אנה, מה קורה ?" שאל "בסדר" ענתה בשקט "איך אתה
מרגיש ?" שאלה היא "אני חושב שדי טוב" השיב "את יודעת, אני
חלמתי עליך" אמר טום "על מה ?" שאלה "שאת יושבת לידי ומספרת
לי סיפורים, עלי ועליך" אמר טום בשקט, אנה הסמיקה.
"זה היה באמת" אמרה בשקט "את חושבת שאפשר להתאהב במישהי
שאני נמצא בקומה ?" שאל "אני לא יודעת" ענתה "אני חושב
שכן" אמר.
"אנה, אני אוהב אותך" הסביר "טום תחסוך ממך את כל זה, אני
יכולה למות בכל רגע" אמרה היא "אנה, אני לא אוותר עליך רק בגל
המחלה" אמר טום.
היא הביטה בו לכמה רגעים והפנתה את ראשה ממנו, היא קמה מהכיסא והחלה ללכת
אל עבר הדלת "אנה בבקשה ממך, לפחות תחשבי על זה" אמר טום, היא הסתכלה
עליו לשנייה ויצאה במהירות מין החדר.
ביל יצא מבית החולים שמח ביותר, השעה המאוחרת לא מנעה ממנו להעיר אותי ישר
כשהגיע הביתה.
"ביל מה אתה רוצה ?" שאלתי בעייפות "טום התעורר" קרא
בשמחה "באמת ?" שאלתי "באמת באמת" אמר בחיוך ונישק אותי על
שפתיי "מחר בבוקר נלך לטום בסדר ? עכשיו תלך לישון" אמרתי לו
"בסדר" חייך.
הבוקר הגיע, וויל דאג להעיר אותנו, כאשר הוא עולה על מיטתנו ונשכב בינינו
"ווילי חתיך קטן שלי" אמרתי בחיוך "א..מא" אמר וויל
"אומיגאד, ווילי תחזור על זה שוב" אמר ביל בחיוך "א..בא" אמר
הוא "ג'ין הוא קרא לי אבא" צהל ביל והרים אותו.
"יאללה נתלבש מהר ונלך לטומי בסדר ?" שאלתי "טומי" קרא
וויל בשמחה "אני לא מאמין! הוא אמר כבר שלוש מילים!" אמר ביל בשמחה.
הלבשנו מהר ואכלנו ארוחת בוקר קלה ונסענו אל בית החולים "זה היום הכי
טוב בחיים שלי!" קרא ביל, הבטתי בו בחיוך "טום מתעורר אחרי חודש ו-וויל
אומר את המילים הראשונות שלו!" אמר בחיוך והפנה את מבטו אלי.
"בילי תתרכז יותר בנסיעה, בסדר ?" שאלתי, הוא הנהן.
הגענו לבית החולים והלכנו במהירות לחדרו של טום "טומי" קרא וויל
כשראה אותו, טום הביט עלינו בהלם "ממתי הוא מדבר ?" שאל
"מיום" קרא ביל בשמחה, וויל הלך אל מיטתו של טום וניסע לעלות עליה, ביל
הרים אותו ושם אותו על טום.
"ג'יני אנה הייתה פה בלילה , את יכולה לקרוא לה בבקשה ?" שאל טום
"כן בטח" אמרתי לו בחיוך, יצאתי מחדרו והלכתי לחדרה של אנה, כשהגעתי היא
ישבה על מיטתה והסתכלה על נקודה בקיר.
"אנה בואי טום רוצה לראות אותך" אמרתי לה "ג'יני אני לא
רוצה שטום יסבול בגללי, הוא יהיה שבור כשאני אמות" אמרה.
"הוא יהיה הרבה יותר שבור אם ידע שלא הספקתם להיות ביחד" אמרתי
לה "בבקשה אנה, בואי לחדר שלו" אמרתי "בסדר" היא אמרה ביאוש.
הלכנו לחדרו של טום, כשאנה נכנסה פניו זרחו באושר "אנה, אני רוצה
לשאול אותך משהו" אמר והתיישב על המיטה, דחפתי קלות את אנה בכדי שתהיה קרובה
אליו.
"את רוצה להיות איתי ?" שאל, היא הביטה בי לשנייה, חייכתי אליה
"כן" ענתה היא, טום התמוגג מאושר כאשר שמע את התשובה שלה, הוא נעמד על
הרצפה וחיבק אותה חזק.
מקווה שנהנתן בנות.
פרק חדש יגיע בהקדם האפשרי.
אם תרצו לדבר איתי על כל דבר שרק תרצו.
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
