התמודדות - פאנפיק על טוקיו הוטל

טום היה ילד מוכשר,
מוכשר ואהוב.
ילד שכולם רוצים להיות בקירבתו.
הוריו היו מאושרים שנפל בחלקם ילד כה מוכשר.
ילד שלא חסר לו דבר, החל מחברים עד לצעצועים.
הורי ילדי חבריו היוא מקנאים בילד המושלם של בניהם.
אך טום תמיד היה מרגיש שחסר לו משהו, שחלק ממנו חסר.

עבר הזמן, טום גדל וכבר מלאו לו עשר שנים.
יום אחד הוא קם ממיטתו בלילה לאחר שחלם חלום רע,
הוא החזיק את הדובי שלו והלך לכיוון חדר הוריו אך עצר שניה לפני שנכנס לחדר לאחר שהחלו צעקות רמות.
"אני לא הולכת למסור אותו בחזרה לאמא שלו" הוא שמע את אימו צועקת,
"את חייבת זה מה שסיכמנו איתה" ניסה אביו להרגיע אותה.
"איך אני אמורה למסור את הילד שאני מגדלת כבר יותר מתשע שנים ?" שאלה בכעס
אין לנו ברירה, זה מה שסיכמנו עם סימון, כשהיא תוכל לגדל את שני הילדים טום יחזור לגדול אצלה" אמר אביו.
טום רק ישב בדממה צמוד לקיר מחבק את הדובי חזק חזק.
"סימון אמרה שהיא תגיע מחר לקחת אותו ושנערוז לו את כל הבגדים" אמר בשקט.
טום הנפעם קם ונכנס אל תוך החדר,
"למה הסתרתם ממני שאני מאומץ ?" צעק "טומי חמוד אתה לא תבין" אמרה היא.
"אני שונא אותכם" צעק בכעס ורץ לחדרו, נשכב במיטתו ומתכווץ בתוך עצמו כעבור כמה דקות הוא נרדם.
למחרת בבוקר הוא קם לבד,
אימו אינה טרחה להעיר אותו לבית הספר.
טום לא התלבש אלא נשאר בפיג'מה שאיתה ישן,
הוא לא הלך לאכול,
ולא לצחצח שיניים.
הוא הלך עם הדובי שלו והתיישב ליד חלון הגדול בסלון שצופה על הרחוב,
מחכה לראות מתי היא תגיע.
כך הוא ישב כל הבוקר,
הצהריים הגיעו.
לפתע הוא ראה אישה חוצה עם הכביש כאשר היא מחזיקה בידה את ידו של ילד שנראה לו בגילו.
לאחר כמה דקות נשמעו דפיקות על הדלת.
"שלום סימון" אמרה במרירות ונתנה לה להיכנס
"איפה טום ?" שאלה סימון וחיפשה בעיניה את טום.
"אמא" נשמע קריאה ולאחר מכן טום רץ לעברה
"טומי שלי" קראה בעצב וחיבקה אותו.
"תכיר חמוד שלי, זה אחיך התאום ביל" אמרה סימון,
טום הסתכל דקות ארוכות על ביל, הוא שם לב שביל מחזיק את אותו הדובי שיש גם לו
מיד לאר מכן חיבק אותו.
"אנחנו בחיים לא ניפרד" אמרו שניהם ביחד בתיאום מושלם.
סימון הביטה בהם ואושר הציף את גופה,
"אני אוהבת אותכם ילדים שלי"