אז המלחמה נגמרה ורמת השעמום שלי בהחלט ירדה, ואפילו התחלתי להתאמץ קצת ולרוץ מדי יום כדי שלא יעיפו אותי מקורס קצינים ואז אני אהיה סתם אפסנאית וזה יהיה ממש עצוב.

והמילואימניקים מתלוננים.

זה באמת לא בסדר שלא היה להם אוכל או ציוד לחימה בלבנון, אבל הם פתחו פה גדול מדי ועשו רעש גדול מדי ועכשיו עובדת היותו של צה"ל צבא צ'כונע חפיפניקי ובלתי מאורגן נחשפה לעיני כל. העובדה שקיימה את הצבא עד כה התפוגגה. עכשיו נותר רק כוח האינרציה.

אנדרי פרש מרעננה לכפר סבא וחירב את כל הקונצפט של "אנשי רעננה".

החתול השמן שלי מחרב את כל הקונצפט של "שולחן אוכל צריך להיות נקי". החתולה שלי יושבת באדניות הריקות-לרגל-הקיץ שלנו ומעמידה פני עציץ. העצ-יץ שלנו גסס במטבח ואימא שלי העבירה אותו לגסוס בחדר שלי. הכלבה שלי גרה במרפסת יחד עם עכברים, חולדות וג'וקים ממש ממש גדולים. יש לנו עוד שניים-שלושה חתולים שאוכלים בחוץ וקיפוד שבא בלילה לגמור את מה שהם לא אכלו. מחר אני אקום בבוקר, אצא מהבית, אראה אוקפיי עומד בחצר ואוכל עשבים שוטים ואני אפילו לא אטרח להתפלא.

חבל שהכלים לא שוטפים את עצמם.

עוד שלושה ימים הבלוג יהיה בן שנתיים ואני שונאת אותו. ממש. הוא משעמם. אבל מצד שני, זה די משעשע כשמרוקאים עצבנים שלמדו להשתמש במחשב מנצלים את היכולת החדשה הזו ותוקפים אשכנזים תמימים כמוני.

ביי.