אני לא חולה בחורף. אף פעם. יש איזה יומיים שלושה בהם אני משתעלת קצת ומזייפת משהו יותר רציני כדי להישאר בבית. את השפעת הידועה לשמצה אני חוטפת תמיד, תמיד בקיץ. לו זכות הבחירה היתה שלי, אני הייתי חולה בחורף. כדי שאני אוכל לשתות תה בלי להרגיש שאני נמסה. כדי שלא יהיה לי חם מחוסר מאוורר (אשר מייבש עד מאוד את גרוני האומלל). כדי שאני אוכל לאכול מרק חם. כדי שאני אוכל להתכרבל בפוך.

אבל כמובן שאף אחד לא טרח לשאול אותי ויש לי שפעת קיצית. הנני מוקרבת על מזבח לאלוהי הטישיו והאקמול צינון ג'ל קאפס (התרופה היחידה שמועילה לסימפטומי השפעת שלי), חם לי, אני לא יכולה לצאת מהבית ואני לא ישנה בלילה. מישהו ממש ממש שונא אותי.

אבל לפחות יש לי קולה.

אכספוזיציה:

כתוצאה מיתר הזמן הפנוי שיש לי בימים אלו של מחלות וגיוסים לצבא, התחלתי לחקור ברצינות את אופציית הבלוג האקראי בציפייה למצוא משהו מעניין לקרוא. שמתי לב לתופעה מעניינת, המתקשרת בצורה מסויימת ליום הולדתו החמישי של ישראבלוג. אני הצטרפתי לשורות הבלוגרים בתחילת כיתה י'. זה היה לפני קצת פחות משלוש שנים. הקהילה דאז הצטיינה באיכות מסויימת. היה מספר יחסית מצומצם של בלוגרים ואחוז הבלוגים האיכותיים באמת (או לפחות אלה בלי שגיאות הכתיב) היה יחסית גבוה. ה'אויבים' של ישראבלוג באותו הזמן היו בלוגי-הפקאצות. הם היו ורדרדים, מלאי סימנים משונים כמו כוכביות, סימני קריאה, מספרים ושטרודלים, לעיתים במקום האותיות עצמן. הם תיארו בדרך כלל התלבטויות בנושאים שבהם עסקו סדרות כמו "בוורלי הילס 90210" או בטלנובלות או בחוטיני. וכולם שנאו אותם ואמרו שהם והכותבות שלהם מורידות את הרמה של ישראבלוג.

כמה השתנה באותן שנים... בזמן הקצר הזה, יצאו בלוגי הפקאצות מהאופנה. החליפו אותם לתקופה קצרה שני סוגים של בלוגים: ערים וירטואליות ובלוגים שהצהירו בגלוי שכל מטרתם היא להעלות את הקאונטר. את שני הסוגים האלה החליפה תופעה שפושה בכל רחבי הארץ ואני חושדת שמקורותיה בישראבלוג, והיא תופעת האימו. בהגדרה שלי של 'אימו' נכנסות גם אותן פריקאצות שמצהירות שהן אוהבות אימו-קידס, שחתכים זה סקסי, שורוד זה איכס ושלינקין פארק הם שולתים (למרות שבסתר הן באמת רוצות ללבוש ורוד כל היום, להתאפר כמו בנות ולא כמו מרילין מנסון ולשמוע בריטני ספירס). למרבה הזוועה, רובם לא עולים מעל גיל 15. זו תופעה מעניינת למדי, מאחר שלפי הגדרתם, האימוז שונאים את עצמם.

גיל הכתיבה הממוצע ירד (וגרר איתו למטה את הרמה של הבלוגים באתר) ולעומתו, ביחס ישר, עלה מספר שגיאות הכתיב.

בשלוש השנים האלה הספקתי להחליף מבלוג שכוח אל לבלוג קצת יותר פופולארי, שפיאר את שמו של האוטובוס שגרם לי לסגוד ל'בסט באי' (ומאז הוא קולף וקמו לו כמה חקיינים עלובים וחיפאים). כמה ילדים מהנוער העובד בטבעון עלו עליו. בהתחלה זה היה מצחיק. ואז זה נעשה מעצבן. ערב ראש השנה אחד ישבתי לי בביתי לבד והחלטתי למחוק את הבלוג. ליאור שכנעה אותי להחזיר אותו. אבל כל כיתה יא' הנהדרת אבדה לבלי שוב, כאשר נשארו לי רק שאריות מפוסטי עבר מפוארים ב'וורד' ודף אחד ממחברת תולדות.

עכשיו הבלוג שלי הוא שוב שכוח אל, פשוט כי הוא משעמם. אני לא מרגישה שאני יכולה לכתוב בו ברצינות ודברים שאני כן כותבת ברצינות- אני לא מפרסמת כי אני מרגישה שאני לא יכולה.

מילא, עוד חודשיים וחצי אני ממילא אהיה עסוקה במחוזות רחוקים מכאן ולא אוכל להשתעמם מול המחשב.

אז כן, בהחלט קרו דברים מעניינים בישרא. והוא הדרדר.

אבל אני אמשיך, לשם השעשוע, לשעמם את עצמי ואת אחרים בכתיבת פוסטים באישון ליל עם הררי טישיוז משומשים לצידי.

סולסויט=שטן.