אני מקווה שכולכם תחטפו אקזמה. ותאבדו פין פציל.

תקופה קשה עברה עלי בסיפוחים, שבה איימתי לקפוץ מראש האנטנה שצמחה לה בלב השממה כ-100 מטר מעזה. לפי סלין, המסופח שלרוע מזלו נגזר עליו לבוא איתי, הוא התפלא כל בוקר מחדש שבלילה לא יריתי לעצמי בראש. כמה חבל, שכל המוטיבציה שצמחה לי בקורס טבעה בבוץ של נחל עוז.

אז מה היה לי בסיפוחים? טוב, לא הרבה. ספרתי את האפסנאות כל יום וזה העביר לי את הזמן. שמרתי כל יום בלי שום הגנה חוץ משכפ"צ וזה גם העביר לי את הזמן. התחמקתי מהנגד שלי בהצלחה. כמה עצוב ומר ורע היה לי שם, בוהוהוהו. לאחר שבעה שבועות של סבל הועברתי לחטמ"ר 474 שם אמרו לי: "טוב, אז את פה לחודש. עדיף שלא תעשי כלום." אז לא עשיתי כלום. חוץ מלישון בחדר עם נערות חג"מ ששמעו מוזיקה אתיופית בפול ווליום בבוקר. בקיצור, הסיפוחים שלי לא היו ממש מקור האושר והשמחה שלו ציפיתי.

ואז הגעתי להכנה.

בהכנה התאחדו מחדש כל פורעי החוק מקורס יסוד של ייעודי לקצונה של לוגיסטיקה יחד עם מספר נגדים עזי נפש, שני נהגים מבית נבאללה בלאט, מספר עאמות מהחיל הכללי ששולחו לדרכן זמן קצר לאחר תחילת ההכנה ועוד כמה אנשים מחיל הרפואה. אני פספסתי את הקליטה הנוראית שכולם דיברו עליה, מאחר שעשיתי מבד"קים יחד עם עוד פליטי סיפוחי-אימה שכמותי. את המבד"קים סיימנו בשעה מוקדמת. אבל אחר כך היו לנו עוד דברים חשובים לעשות. כמו ללכת לבית של ויקטור הנששששמה, לאכול במבה, לשחק עם הכלבה שלו ובמקרה של סלין גם לחרבן על האסלה המרופדת. ואז ללכת לאכול מקדונלד'ס בראשון. או במקרה של גיל לגלות שהוא שכח את החוגר שלו בקריות ולחזור לקחת אותו. ורק אז חזרנו לבה"ד 6 המהולל.

המ"מ שלי היה המ"מ שלי גם בקורס וכפי שציפיתי הוא היה הרבה יותר חפשן ממני. הכרתי את המחלקה שלי, אוסף של ארבעה אנשים שהיו איתי בקורס (ואף אחד מהם לא היה מאלה שממש קיוויתי להיות איתם), בית נבאללה בלאט, חובש שהמציא את "בית נבאללה בלאט", שתיים מייעודי לקק"צ של חיל הרפואה, חובש מצנחנים, שלושת המוסקטרים הדרוזים, מישהו שנפל די מוקדם ואין לי מושג מאיפה הוא הגיע, דבילית ממשרד הביטחון ודבילית מאפסנאות של איזשהו אוגמ"ר בתיזינבי. כמעט כולם היו משעממים. למזלי, כל גורמי ההפרעה סולקו מדרכי על ידי המבד"קים ואני פניתי להשליט טרור בהכנה.

השבועיים שראשונים היו שבועיים של נמנומים שכמעט ולא זכרתי. כל מה שעשיתי היה לבהות באוויר בכיתה או מאוחר יותר לנהל שיחות ל.ע (למידה עצמית להדיוטות, שמנוצלת בעיקר לגיחות בלתי חוקיות לשק"ם לקנות קולה וסיגריות) עם הצנחן. אחר כך היינו בשבוע שטח. ייחלתי למותם בטרם עת של כמעט כל חברי לפלוגה, שלא יודעים לתקוע בזנט, משלימים ציוד אחד מהשני (אבל לא ממני, הייתי תולשת להם את היד), צועקים באמצע הלילה, פותחים עלי עיניים כי לא שמרתי בלילה הראשון, עושקים לי את מנות הקרב, מתלוננים ללא קץ על החום והקור ואוהלי הסיירים שמריחים לא משהו בכלל ובכלליות מתנהגים כמו עדר של ג'מוסים שנקלעו לקניון גירון. שבוע השטח היה חביב ביותר למרות חששותי הכבדים, ובו גיליתי לראשונה שברך שמאל שלי היא עצלנית ומתעקשת שלא להמשיך בדרכה ובגללה דפקתי את בן זוגי לניווט שממילא עף ביום האחרון של ההכנה. מאוחר יותר היא גם שלחה אותי עם הראש לאספלט בבר-אור סיום ולכן אני צריכה לעשות אותו ביום ראשון. אבל זה מגיע מאוחר יותר. ביום חמישי, אחרי מסע פילים, שבוע של מנות קרב (מנה וחצי לכל ארוחה למחלקה- חזירות על), שינה למחצה באוהל סיירים שממנו מבצבצות רגלי הסגורות בנעליים צבאיות ובלי מקלחת, עלינו על האוטובוסים. לאחר כברת דרך לא ארוכה בכלל האוטובוס עצר. איפה אנחנו?

מקדונלד'ס

לא טרחנו אפילו לבלוע את האוכל. למזלינו, המפקדים שלנו חזירים לא פחות מאיתנו, לכן שכשחמש דקות לפני סיום זמן האוכל ראינו את המ"פ עם מגש עמוס באוכל, ידענו להתרווח במקומות ובמקרה של דוד משה לנקות את הקולה ששפכתי עליו בטעות (אפילו ששנינו מסכימים שאם כבר זה ניקה אותו, לא לכלך אותו) ואכן, כדקה לאחר מכן קיבלנו הארכה של חצי שעה. הפתעה.

זה בערך הסיכום של ההכנה. לא לישון- לא מפריע לי, יותר לאנשים שסביבי שצריכים להבין את השטויות שאני מתחילה לדבר. לא לאכול- ממילא לא אכלתי ב-474 וכך נמנעתי מקלקול קיבה אימתני שתקף את כל הבסיס מספר פעמים. להיות עם אנשים טיפשים- התרגלתי לזה ועכשיו, שלא כמו בגדוד, יש גם אנשים מעולים שמפצים על זה. אני נהניתי. עכשיו יש לקוות שאני אעבור את בר אור הסיום שלי ביום ראשון כנגד כל הסיכויים ועל איבופן וגם אם לא, שייתנו לי לפחות להגיע לערב הפלוגה ביום שלישי ולהיפרד בדמעות מכל אלו המעטים שהתקרבתי והחברתי אליהם בהכנה (במיוחד אלו מייעודי לוגיסטיקה, אבל גם אנשים מרפואה). כמובן, יש להכנה את הרגעים שלה, כמו שבירת דיסטנס רוויה בקולה ובמבה (ופיצה שהוזמנה על ידי מחלקה שתיים השמנים עד מאוד). או חרוזים מאוד לא מתחרזים שחרזו על השם שלי (כאילו, בסדר, יש הרבה דברים שמתחרזים עם 'איילת', אבל "איילת החיילת בכיתה היא מנמנמת במיטבח היא מפנקת" זה לא מתחרז), חיקויים לא מוצלחים שלי ("הלכתי לטי.אל.וי דפקתי שבע וודקה רדבול הלכתי לשירותים עם שבע עשרה דרוזים") וכדומה, אבל השיא היה הניווט המסכם.

לנווט בעומס חום 4 זה לא בריא. אבל בכל זאת החליטו לצאת לניווט ואחר כך לקרוא לנו מפונקים ולהאשים אותנו שנגמרו לנו המים. אני יצאתי לנווט עם הצנחן, כפי ששנינו רצינו לאחר שנותרנו חסרי בני זוג לניווטים. לקחה לנו שעה ארוכה למצוא את נקודת ההתחלה שאף אחד, כולל את המ"מ, לא ידע איפה היא. התקדמנו אל תוך לקייה (החלק עם הגמלים והפחונים, לא זה הבנוי) כשלפתע התחלתי לחוש ברע. חשבתי לתומי שהכאבים בגב התחתון נגרמו כתוצאה מהאפוד שלי, שכן אפוד מידה ק' איננו מתאים כלל לאדם בגובה מטר ושמונים, ושהסחרחורות נגרמו כתוצאה מחוסר שתייה. התיישבנו בשמש הקופחת ושתינו. כמאה מטר לפני הנקודה השנייה שלי התמוטטתי בחוסר נשימה. כחובש, נאלץ בן זוגי להוריד ממני את האפוד והנשק, לצוות עלי לשכב עם הידיים פשוטות ואז לגרור אותי לצל כל שהוא, שם ישבו מספר מקומיים שדאגו לנו לקפה, סיגריות ותה. תוך כדי צווה עלינו מלמעלה לחדול את הניווטים כתוצאה מכך שחצי מההכנה לא יכלו להמשיך יותר והיה צורך לשגר פורדים ולאסוף אותם מהשטח, דבר שלוקח זמן רב כי צריך למצוא אותם קודם. לכן הלכנו לשבת מתחת לאיזה עץ מסכן שהיה שם, סתם כי תכל'ס אסור לנו לדבר עם המקומיים, שלא לדבר על לקחת מהם אוכל ושתייה. חמש דקות אחר כך קיבלנו טלפון שמאשר לנו לקנות דברים אם יש שם חנויות. למזלינו קיבלנו הכוונה ממישהו שבמקרה עבר שם במקרה לעדר גמליו למכולת שנמצאה על גבעה ממש לידינו.

מעולם לא חשבתי שאני אסיים ניווט בהמתנה לפורד שתאסוף אותי תוך כדי אכילת בייגלה בן עשרים ושתיית קולה 'בבסי' וערבי עושה סביבנו הקפות עם חמור.

אז זהו, סיימתי את ההכנה בתיאוריה, נותר רק בר אור מאיים ביום ראשון. ואז, בתקווה, בה"ד 1 המכוער לאללה.

אם קראתם את הכל ואם רק דילגתם לסוף, סבבה.

אל תחכו לי.