כיסופים.

אני לא אוהבת להיות תלויה. אני לא אוהבת להיות תלויה באוויר, עם החגורה מסביב לצוואר ובהתלבטות אם להעיף את הכיסא מתחתיי ולקפוץ. יש הרבה רגעים כאלה, שאני תוהה איך ואם להמשיך. ואני לא יודעת אם אני רוצה לקום בבוקר. יש רגעים שבהם אני תלויה וזו תחושה נוראית, שמפלחת את הלב שלי לחלקים לא שלמים ומנפצת את אלו שביקשו להתחבר חזרה ללב שלם. ואני אובדת עצות. מרגישה שרוצה לחבק אבל פוחדת לקבל סטירה. וכל כך פוחדת שיבעטו בי וישאירו אותי לבכות לבד על הרצפה. 

אני רוצה שתהיה לי נשמה עצמאית, איתנה, שלא תיבהל מהשקט שאת משאירה לי בכל הגוף, ולא תתפלל שרק הפעם לא תסגרי מאחוריי את הדלת. 

אני באמת לא אוהבת להיות תלויה. זה מפחיד אותי בטירוף, וזו תחושה שאני לא מאחלת אפילו לאויבים שלי. 

אני לא מסוגלת יותר להיות תלויה. זה כאילו אלוהים ינק את כל האוויר מהעולם והשאיר אותי לבד, לנסות ולהצליח לפענח למה זה כל כך לא מוצלח. 

למה זה כל כך לבד.