איך זה בעצם מרגיש, כשאי אפשר לאהוב?
זה כל כך מסוכן. שווה ערך לסיכון שבחציית הכביש בעיניים עצומות.
איך זה מרגיש כשאני לא יכולה לאהוב?
זה עצוב, אבל בטוח. בטוח כמו לשים חגורת בטיחות לפני שיוצאים לדרך.
אני לא יכולה לצאת לדרך. לא ברור לי למה זה ככה. אבל משהו נתקע, חסם אותי. עיוות, ריטש לאין שיעור עד שנקרעתי כולי, בלי אפשרות לצאת לדרך.
אני אוהבת, אבל שונאת. אני מפחדת, ממך, ממך וגם ממכם. מי אתם בכלל? אתם לא מפסיקים לשקר לי. אתם שקרנים, בדיוק כמו השמש בחוץ. אתם גררתם אותי משם בכוח ובלי הרבה לב. או שפשוט לא ידעתם. באמת לא ידעתם
אי אפשר לאהוב בלי לעוף.
אי אפשר לעוף בלי לדמיין.
אבל אני לא יכולה לאהוב,
כי קשה לי לדמיין.
הדלת לא נפתחת כשאני דופקת עלייה. האור לא דולק כשאני נכנסת. הוילונות מוגפים, חוסמים את קרני הבוקר.
ואין שם מלבד הכאב שלי, הארסי, שממשיך לזרום בכל עורקיי.
ואין זכר לילדות.