"קורטני, קורטני תתעוררי! נו כבר ישנונית!" שמעתי את מיילי צועקת עליי.

"בסדר, בסדר!" אמרתי מתוך עצבנות.

בקושי פקחתי את עייני והיא יצאה מהחדר.

כשקמתי מהמיטה, הסתכלתי על הרצפה.

ראיתי את שתי המזוודות שלי מונחות על הרצפה, פתוחות.

פתחתי את הארון, לבשתי ג'ינס קצר, חולצת בית ספר אדומה ונעלי אולסטאר אדומות.

אספתי את השיער והלכתי לאמבטיה.

כשהסתכלתי במראה חשבתי לעצמי "צריך לנצל את היום הזה, היום האחרון שלי בארץ".

ירדתי למטה, ראיתי את אמא יושבת על-יד השולחן ואוכלת יוגורט עם פירות להנאתה.

"מה תאכלי?" היא שאלה בקול עליז, "אני לא כל-כך רעבה, תודה" אמרתי.

שתיתי מיץ תפוזים, לקחתי את הילקוט ויצאתי מהבית.

הגעתי לבית הספר. חשבתי שאני בחלום בלהות, אף אחד לא היה במסדרון של השכבה שלנו.

צבטתי את עצמי כדי לבדוק אם זה באמת חלום, הרגשתי את הכאב, אני לא חולמת.

הייתה דממה. נכנסתי לכיתה בשקט.

ישבתי במקומי, שהתחלתי לחשוב שאין לימודים היום וסתם באתי, כולם נכנסו לכיתה.

הסתכלתי על כל מי שנכנס, אבל לא ראיתי את מיקה ונדב, תהיתי איפה הם.

כולם ישבו בדממה, וכולם הסתכלו עליי. הרגשתי כאילו עשיתי משהו רע, כשלפתע מיקה ונדב נכנסו, עם שלט ענק

שכתוב עליו "נתגעגע אלייך, קורטני! אנחנו אוהבים אותך!!! מכל השכבה" ובידו השנייה של נדב הוא החזיק

זר בלונים ענק! ובידה השנייה של מיקה הייתה שקית שהיה כתוב עליה "זכרונות אופנה מישראל :)".

רצתי אליהם במהירות וחיבקתי אותם חזק חזק דמעות זלגו מעייני, "תודה, אני אוהבת אותכם גם" אמרתי להם בהתרגשות.

הם תלו את השלט על קיר הכיתה. ואת הבלונים קשרתי לתיק.

לקחתי את השקית ופתחתי אותה, חמש חולצות וארבע זוגות מכנסיים מכל החנויות שאני אוהבת.

נשמע הצלצול, עוד לא נרגעתי והמורה נכנסה.

בהפסקה , ישבנו על החומה שבחצר בית הספר. אני, מיקה,נדב וכמעט כל הילדים בכיתה.

"איפה תהיי בארצות הברית?" שאל אותי דן.

"אני אגור בעיקר במיאמי, אבל אני גם אהיה בעוד ערים".

"מגניב לך" הוא אמר.

"אנחנו נהיה בקשר כן?" שאלה אותי מיקה.

"כמובן!" אמרתי בשמחה.

מרחוק ראיתי את גיל משחק כדורגל.

לא סיפרתי לא עוד את מה שאני מרגישה כלפיו, וגם לא תיהיה לי עוד הזדמנות.

הסתכלתי עליו וחיוך קטן כזה עלה לי על הפנים. הוא הסתכל עליי אבל לא שם לב לכדור.

הכדור פגע בו, מיקה אמרה לי בשקט "לכי,נו לכי אליו, תלכי לראות מה איתו! "

קמתי ורצתי לשם, הקבוצה שלו פינתה לי את הדרך. התיישבתי על ברכיי ושמתי את ראשו עליהם.

"אתה בסדר?" שאלתי.

זהו להיום...

בע ביי.