חוקרת מוח (ונפש)

הרגשתי לא בנוח מהנשיקות ומהחיבוקים שלו, גם אם נעשו בשם הנימוס והחיבה. לא רציתי בהם.

אבל בשם אותם כללים לא כתובים של נימוס לא הגבתי. 

 אני מניחה שפחדתי שאאבד שליטה ואדחוף אותו מעליי בכוח רב מדי או שאומר דברים שיפגעו בו,

ואז אקוטלג כבת זוג לא ידידותית וחסרת טקט של הנכד/האחיין, וזה לא הרושם שרציתי לעשות.

אז הדחקתי את רגשות אי הנוחות וחייכתי לנשיקות והחמאתי למחבק, והבלגתי. 

המשכתי באותה טקטיקת הבלגה במשך שנה לערך, עד שבשלב מסוים מצאתי את עצמי נרתעת מהביקורים המשפחתיים

ושולחת לשם את ת' בגפו, כדי להימנע ממפגש עם סבו או דודו.

לא מצב אידיאלי במיוחד.

וכך יצא שבאחד הלילות לצידו של ת', הנושא עלה.

דיברנו על המשפחה שלו, כשהערתי בזהירות "סבא שלך אוהב לתת נשיקות וחיבוקים".

"נכון, הוא באמת כזה" הסכים איתי, ושאל "זה מפריע לך?"  

"כן" הודיתי.

"מצטער. אני אחשוב על משהו" ענה ת', והפתיע אותי לטובה.

והוא אכן חשב על משהו.

בנסיעה הבאה שעשינו אל הוריו, הוא קפץ לביקור מקדים בבית סבו וסבתו, ושם הסביר להם שאני מגיעה מבית שלא נוטים להתחבק ולהתנשק בו, ולכן הקירבה הגופנית בביקורים אצלם לא נוחה לי, וביקש את הבנתם בעניין.

"אבל היא תמיד קופצת עליי בחיבוקים" תמהה סבתו.

מה שנכון, אגב, היא אישה חביבה ומבוגרת ואני תמיד שמחה לחבק אותה כשאנחנו מתראות.

בהתאם לכך, התבקשתי על ידי ת' שלא לחבק יותר את סבתו, כדי לא לפגום בסיפור הכיסוי.

זה החזיק מעמד יפה, על אף המתיחות הראשונית שנוצרה בהתחלה, וסבו נמנע מלגעת בי.

אלא שלא רק בסב עסקינן, אלא גם בבנו, דודו של ת'.

מספר חודשים לאחר מכן, רק כשהגענו אל בית הסבים התחוור לי שהדוד נמצא שם

ושהוא אינו מעודכן בנסיבות חיי המצערות שאמורות להגן עליי מפני מגע לא רצוי מצידו.

"ת', אני לא רוצה שהוא יחבק אותי" ביקשתי.

 "אז מה את רוצה ממני?! התעצבן במפתיע,  "היית צריכה לומר קודם, אני לא יכול לעזור עכשיו".

"מה אני אמורה לעשות?" שאלתי והבעת מצוקה על פניי.

"אם את לא רוצה שהוא יחבק אותך, אז אל תכנסי" הוסיף בקרירות ונכנס בעצמו אל הבית.

עמדתי מול הבית והפכתי בעניין. שקלתי ללכת משם בעלבון ולתת לת' ללכת ולחפש אחריי (או באופן כללי לחפש חברה אחרת).

צעד לא רע, אבל זה לא היה פותר את הבעיה, וגם כאמור מנוגד לכללי הנימוס שעל פיהם נשמתי עד אותו רגע.

אני בחורה בוגרת באמצע שנות ה-20 לחיי, אני יכולה לפתור את הבעיה, שיננתי לעצמי, והחלטתי להיכנס פנימה.

כל המשפחה המורחבת הייתה שם. אמרתי "שלום" לכולם, ולפני שהספקתי לפנות אל הדודה או הסבתא, דודו ניגש לחבק אותי. פעלתי לפי התוכנית- נרתעתי לאחור והושטתי לו את ידי ללחיצה תוך הסבר בקול רם: "שת' לא יקנא...".

יש לציין שהרתיעה לאחור לכשעצמה לא הספיקה, והייתי צריכה להדוף אותו ממני בשתי ידיי, פשוטו כמשמעו, לפני שיכולתי בכלל להושיט יד קדימה.

אבל התוכנית עבדה. כולם סביבנו חייכו, דודה שלו ואפילו סבתו חיבקו אותי לשלום.

והדוד? כמו הסב, לחצו את ידי בנימוס.

מסתבר שגם זה סוג של נימוס מקובל, ורצוי.