חוקרת מוח (ונפש)

אני ושני בחורים חמודים שמנסים להתחיל איתי.

אין קבוצת תמיכה טובה יותר מזו לאגו שבור מפרידה כואבת.

האחד, סטודנט להנדסה, חכם ושקט, מזכיר את המיתולוגי בהתנהלות הרגועה שלו.

השני, גבוה וחטוב, חובב משחקי מחשב ומשחקי תפקידים, מנסה לנשק אותי ולא בטוח איך.

ואני? מרגישה שהשתניתי.

הבחור שזרק אותי שלושה חודשים אחרי הפגישה הראשונה בה כל כך התלהב ממני. הוא שעזר לי להשתנות.

שלושה חודשים, בהם הקשר הלך ונפרם ואני ניסיתי להחזיק את הקצוות בכוח, לשמור על הקשר בכל מחיר כמעט,

כאילו הוא תקוותי היחידה לאושר עלי אדמות, כדי שהקשר בינינו יוביל לבניית קן משותף וחמים, לבית.

הקשר הקודם הזה, אחד הגרועים שהיו לי מימיי, עזר לי להבין שאני יודעת מה אני לא רוצה בבחור, וגם יודעת מה מתאים לי,

ועכשיו אני כבר לא מנסה, רק כדי שיהיה עם מי לצאת לבלות ולהתכבל בלילות.

אני לא רוצה לחפש בחור, אני רוצה למצוא. וכך נוצרו להם תנאי קבלה. די ברורים ודי גמישים.

ולמרבה הצער, ציון הסכם של שני הבחורים מקבוצת התמיכה לא היה מתאים, והם התקבלו למחלקת הידידים.

הטלפון צלצל. על הקו היה חובב משחקי המחשב. "את מוצאת חן בעיניי" אמר והציע לי לצאת איתו למחרת.

"אני בדיוק אחרי פרידה, וגם לא נראה לי שזה ילך בינינו" ניסיתי להיות עדינה, "אבל אתה חמוד".

הוא לא התלהב מהמחמאה, ובכל זאת הציע:" לידידה שלי יש יום הולדת, תרצי להצטרף?". 

בדיעבד, סיפר לי שלא ידע איך להתמודד עם הדחייה ומרוב מבוכה הוא העלה את הצעה, מתוך מחשבה שאסרב.

אבל הכרתי את החבר של בעלת יום ההולדת, והתחשק לי לצאת באותו ערב, ולכן הסכמתי, תוך הצהרה שאני מגיעה בתור ידידה שלו.

גם מההצהרה הוא לא ממש התלהב. אבל עמד בהזמנתו.

הגענו למסיבה שהייתה בעצם מפגש חברים בתוך פאב/בית קפה לסטודנטים, דרך נפוצה לחגוג ימי הולדת בקרב הלומדים באוניברסיטת הנגב.

היה ערב נעים, ולמרות שלא הכרתי את רובם, נהנתי מהשיחות וגם השתתפתי בחלקן.

למעט שיחה אחת, על מרצה מסויימת במחלקה שלהם. באמצע הדיון, קפץ אחד הבחורים ואמר משהו לבעלת השמחה.

זה לא באמת חשוב מה אמר או איך אמר, אלא שבהתנהגות זו הוא הזכיר לי אהוב ישן, ובאותו רגע שמתי עליו עין.

בחור כהה שיער עם זקן צרפתי, עיניים יפות, וחיוך משגע.

הייתי צריכה למשוך את תשומת ליבו אליי, ורצוי בלי לפגוע ברגשותיו של חובב המחשבים שאיתו הגעתי למפגש.  

אז "משכתי לו בצמה".

"למה אתה מציק לנ' (נערת יום ההולדת)?!" התרעמתי על המזוקן, בחצי חיוך.

הוא מיד התגונן, שם לב לקיומי ומשם כבר התפתחה שיחה קצרה.

לקראת סוף הערב, בשלב החשבון, הוא התבדח על משהו ושלף את ספח האשראי שלי, קיוויתי שזה היה כדי לשנן את מספר הטלפון שעליו,

ובעטתי בעצמי על השרבוט הלא מוקפד.   

אחרי התשלום יצאנו כל החבורה מהפאב אל הערב הקריר, והתפצלנו לכיוונים שונים.

התבוננתי סביבי, לצידי הלך הידיד/בן זוגי לאותו ערב, בחורה גבוהה ושדופה שראיתי פעם אצל חברים משותפים, ו...הבחור המזוקן.

שמחתי, זו ההזדמנות. צעדתי לידו ופתחנו בשיחה, על השותף שלו, לימודים, ואיכשהו התגלגלנו גם לטרוצקי ונסיבות חייו המצערות כמתמודד

על ראשות מפלגת הקומוניסטים במקום לנין, עד שנרצח (זה היה גם בערך השלב שבו הידיד עזב אותנו ואת שיחתנו המרתקת לנפשנו). 

אמנם אין ספק שנושא שכזה מעיד על יכולתו האינטלקטואלית של הבחור, כמו גם על ניסיונותינו הקלושים להרשים זה את זו,

אבל גם קצת הקשה עליי להסיק לגבי מידת ההתעניינות של הבחור בי.

"הבחורה שאיתה הגעת, היא חברה שלך?" התעניינתי.

הממ, כן, הבחורה ההיא שבאה איתך, זו שכמעט ולא דיברת איתה במשך הערב, ושלפני שעה עזבה את המסיבה בלעדיך.      

דא, ברור לי שאתם לא זוג. אבל עכשיו אתה יכול לראות שאני מגלה עניין בחיי האהבה שלך.

ואכן, התשובה שלו לא הכזיבה. רק חבל שהוא לא התעניין בחזרה.

לבסוף הגענו לקצה הרחוב, שבו אני ממשיכה ישר והוא פונה ימינה. הידיד והשדופה התיישבו על ספסל סמוך והמשיכו בשיחתם הקולחת.

נו, תציע ללוות אותי..... חשבתי.

הוא לא זז. בתנועה נואשת החוויתי לכיוון סוף הרחוב:"הנה זה הבניין שלי". הוא הנהן ונשאר בתנועה קפואה.    

לבסוף התייאשתי. "לילה טוב" אמרתי לשלושתם והלכתי הביתה.

****

המשכתי לחשוב על המזוקן במשך שבועיים נוספים, אבל לא ניסיתי למצוא אותו.

אמרתי לעצמי שעדיף לחכות אחרי פרידה, ולא לקפוץ מיד לקשר נוסף, שמא יהפוך לריבאונד. 

הלימודים התחילו והחיים התמלאו בשטויות מסוגים אחרים, מבחנים וחברים שלא ראיתי כל החופש.

מספר שבועות עברו, כשקיבלתי הודעה במייל מהשדופה שהייתה באותה מסיבה.

"זוכרת את הבחור ההוא, נפגשתם במסיבה, ולפני שבועיים הוא ביקש ממני את מספר הטלפון שלך. לתת לו?"

 ****

מאז עברו שלוש שנים, וב"ה, אני ות' ביחד.

כפי שנאמר בשיר, יצאתי עם אחד חזרתי עם אחר...