חוקרת מוח (ונפש)

עשרה בתים ועשרה בתי ספר עברתי בשנות ילדותי.

גרתי בירושלים, בחיפה, בקיבוצים ואפילו באוסטרליה.

ככה יצא. ההורים החליטו לעבור, וארזו אותנו יחד עם הספרים, הצעצועים והרכוש שנצבר עם השנים.

רק אחרי שהגעתי לגיל שמונה עשרה המיוחל ועזבתי את ביתם העשירי במספר,

הם החליטו שמיצו את טרנד הנדודים והגיע הזמן לרכוש דירת קבע משלהם. וכך עשו.

לעומתם, אני ארזתי את חפציי בקופסאות, ויצאתי לתור את הארץ אחר המקום שאוכל לקרוא לו בית.

אהבתי לטייל ברחובות הערים שבהן עבדתי או שירתתי, ולהעיף מבט תוך כדי הליכה בבתים ובמשפחות שחיו בהם.

דימיתי בליבי את התחושה לגור איתם, להיות חלק מהמשפחה שלהם.

החבר הרציני הראשון, בגיל עשרים, הביא איתו כנדוניה את המשפחה שלו (או לפחות כך אני ראיתי את זה). 

הבחור שירת ביחידה קרבית, ובשנתיים שהיינו יחד, זכיתי לבלות לא מעט סופ"שים מהנים בחברת הוריו ואחיו הצעירים.      

אחרי הפרידה, הכאב היה כפול כי הרגשתי שאיבדתי לא רק אותו, אלא גם את המשפחה שלו.

בתחילת הלימודים באוניברסיטה פגשתי בחור נוסף, חמוד ועם ראש על הכתפיים. אמנם לא היינו ממש מתאימים,

אבל את העובדה השולית הזו הדחקתי בשעתו. היא הייתה פחות רלוונטית כי אמא שלו הייתה פשוט מקסימה.

הקשר לא זרם משהו, ועשיתי המון ויתורים למענו כדי שהיה לו טוב איתי, עד שהוא חתך את העניין.

מאז, אני מקפידה שלא לבחור בני זוג, לפי הכימיה שיש לי עם אמא שלהם...  

בכלל, שמתי לב שעד שפגשתי את ת', הייתי הולכת על קצות האצבעות ליד כל אחד מהחברים שהיו לי,

כדי שיהיה להם טוב בקשר ולא יילכו.

גם כשהקשר של פאמלה אנדרסון וטומי לי נראה טוב יותר ביחס לשלנו, אף פעם לא יכולתי ליזום בעצמי את הפרידה.

אני מניחה שראיתי בכל קשר כזה את ההזדמנות לבנות את הבית שכל כך השתוקקתי לו.

בכל מערכת יחסים, חיכיתי כבר לשלב שבו נהיה מספיק רצינים כדי לעבור לגור ביחד. כי רציתי בית.

כשפגשתי את ת', כמה דברים השתנו. האחד, באותה שנה עברתי לגור עם חברים בדירת שותפים, וזו הפכה עבורי לבית.

חלק גדול מהלחץ הפנימי ירד. שנה אחרי כן, עברתי לגור עם חברה טובה בדירה קטנה משלנו, ותחושת הביתיות גדלה.

שנית, ת' ביקש ממני ועודד אותי לספר לו כשדברים מפריעים לי בקשר. כשהייתי מבליגה, הוא כעס על כך.

וכך, למדתי להתנהל אחרת בקשר איתו, ולמדתי לאהוב אותו בגלל מי שהוא. 

והיום?

אני, ת' ושני החתולים החמודים שלנו גרים בדירה קטנה וחמימה מול האוניברסיטה.

בחורף, אנחנו מתכרבלים מתחת לשמיכה עם שוקו חם שת' הכין ועוגת פאדג' שאפיתי, 

החתולים שוכבים לצידנו (מחממי כפות הרגליים האולטימטיביים!), ובחוץ יורד גשם.

זה הבית שלי.