חוקרת מוח (ונפש)

"זה בסדר, אני תמיד רואה את ערוץ הילדים" אמרה לי הילדה בת השמונה.

היינו בבית של ת', ובת דודתו הקטנה ביקשה שאדליק לה את הטלוויזיה שבמרתף.

המבוגרים בסלון, מסתבר, לא חלקו איתה את אותו טעם מובחר בתוכניות טלוויזיה, והיא נאלצה לנדוד ברחבי הבית בחיפוש אחר מכשיר חלופי.

זו לא הייתה משימה קשה במיוחד, מאחר ובכל אחד מחדרי הבית (כולל המרפסת) שכן בבטחה מכשיר שכזה.

וכך, הגיעה הילדה החמודה אל המרתף, בו אני ואחותה בת החמש שיחקנו במחשב.

העפתי מבט לאחור, הילדה התבוננה בשקיקה במבוגרים על המסך משוחחים ביניהם בשפה ברוטלית וגסה.

אני לא זוכרת את התכנים, רק שהתוכנית הייתה משעממת להפליא (אבל מה אני מבינה, אולי בגיל שלה זה מעניין),

ומלווה בצעקות ובהטחת עלבונות הדדיות.

"את בטוחה שמותר לך לצפות בזה?" שאלתי. "אולי את רוצה שאני אעביר ל"הופ"?

"זה בסדר, אני תמיד רואה את ערוץ הילדים" היא חזרה על המנטרה בביטחון, בלי להוריד את עיניה מהמסך.

משכתי בכתפיי וצקצקתי על הדרדרות התוכניות של ימינו, אבל מי יודע, אולי לפני שני עשורים גם אני אהבתי תוכניות כאלו.

אימה לא הייתה סובלנית כמוני. היא כעסה על הבת שצפתה ב"תוכניות הזבל" הללו, כלשונה.

מסתבר שהיא אסרה על בנותיה לצפות בתכנים מהסוג הזה שלא מתאימים לגילן.

הייתי צריכה להקשיב לשכל הישר... אמנם טעם זה עניין נרכש, אבל אם התוכנית לא נראית כמתאימה לצפיה,

זה נתון לאחריות ההורה (או של המבוגר האחראי במקום, שנכשלה בתפקידה במקרה זה) להגן על הילד מפני הצפייה בתוכנית.

הטלוויזיה היא לא רק בידור נטו, ואף פעם לא תהיה.

לפעמים הטלוויזיה יכולה להיות גם סוג של אסקפיזם- בריחה מהמציאות, ל-45 דקות בעולם חלופי שמוצג בתוכנית.

ובכל מקרה, אי אפשר להתעלם מההשפעה מרחיקת הלכת של הטלוויזיה כסוכנת סוציאליזציה, לטובה ולרעה.

אלפי נערות צעירות התחילו לעשן בעקבות קארי בראדשו מהתוכנית "סקס והעיר הגדולה", 

כי כנראה שבסדרה שכחו להזכיר את סרטן הריאות שתקבל הדמות בעוד שלושים שנה.   

ובכלל, עד כמה החינוך לשיוויון מגדרי ועדתי יצליח, אם בתוכניות הטלוויזיה לא מראים נשים או גברים מזרחים בתפקידים בכירים?

מתי בפעם האחרונה ראינו שחקניות צעירות עם מבנה גוף מלא בתפקיד ראשי?

מצד שני, כשאנחנו רואים את אסי דיין מגלם דמות של מטפל המסייע לזוג על סף גירושין או לנערה אובדנית,

זה נותן לגיטימציה ללכת לטיפול פסיכולוגי בעצמנו.

(אגב, פגשתי לא מעט פסיכולוגים שמגדירים עצמם כגרופי של הסדרה הזו, מה שעשוי להעיד על איכותה הגבוהה).

אני לא חושבת שצריך (או אפשר) להוקיע את הטלוויזיה על כל תוכניותיה, אבל חשוב להכיר בכך שיש לה השפעה גדולה עלינו,

ולהשתמש בה כדי להעביר מסרים חשובים וחיוביים.

שנאמר, if you can't beat them, join them, לא?