חוקרת מוח (ונפש)

 רק אחרי שאחותי, נקרא לה ליבי, התגייסה לצבא, הפער בינינו הצטמצם פלאים.

 השנתיים שחוצצות בין תאריכי ההולדת שלנו איבדו בהדרגה ממשמעותן.

 שנתיים שסימלו הבדל של שמיים וארץ כשהיינו קטנות.

 כי לאחות קטנה אי אפשר לבכות על מר גורלך,

 ולאחות קטנה אי אפשר ללחוש באוזן שנדלקת על נער בכיתה המקבילה,

 ומאחות קטנה אי אפשר לבקש הגנה,

 (להיפך, על האחות הגדולה מוטל להגן עליה, וכשזה לא מצליח, הכאב רק מתגבר).

 אפשר לשחק יחד, אפשר לריב אחת עם השניה (ולהיענש על כך בחומרה), ואפשר לגדול לצידה.

 וזה הכל.  

 למרות כל זאת, מאז, איכשהוא, הסטטוס שלה כבר השתנה.

 היום ליבי היא גם חברה טובה שלי.

 היא יודעת עליי דברים שרק אחיות יודעות, גם אם לא תמיד מבינות.  

 היא יודעת להקשיב, מסתבר, וגם לומר דברי חוכמה (לפעמים).

 היא יפה, היא יודעת להתלבש (ויעידו על כך כמה מהבגדים בארון שלי), ויש לה מחזרים.

 אפשר לרכל איתה על בחורים וכל השאר.

 אהבתי ואני אוהבת אותה. היא האדם הכי יקר לי בעולם.

 ולמרות שלפעמים נדמה לי שגדלנו בעולמות שונים, ועם השנים התפצלנו לכיוונים מנוגדים.

 היא כבר לא אחותי הקטנה. היא אחותי, היחידה.

 אני צריכה להתקשר אליה.

*****

 לפני כמה שנים, ליבי סיפרה לי שבמהלך הקשר הרציני הראשון שלה כשהייתה בצבא,

 היא רצתה להביא את הבחור הביתה, שיישן אצלה.

 לשם כך, הלכה אל אימנו ושאלה אם זה יהיה בסדר שהוא יבוא לישון.

 בתגובה תהתה האם מדוע נבצר מהבחור שהיה עתודאי לישון במיטתו החמה שבמעונות, המצויים במרחק נסיעה קצר.

 לאחותי לא היה מענה, ובייאושה היא התריסה כי אני (החוקרת) מלינה כבר חודשים את החבר שלי במיטתי.

 כן, הודתה אימנו, אבל החוקרת לא שאלה...

 מסקנה: אחרי שאת סוללת עבור אחותך את הדרך, תני לה גם מפה.