חוקרת מוח (ונפש)

חברה טובה שלי, נקרא לה מיכל, הייתה אמורה ללדת השבוע.

רצינו לקנות לה מתנה, אבל כאמור זה לא נהוג לפני הלידה.

לצערי הרב, יום אחרי הלידה המשוערת, היא הפסיקה לחוש את תנועותיו של התינוק,

ובבית החולים התבשרה כי הוא נפטר מדום לב.

מיכל עברה לידת stillbirth, לידה של תינוק מת החל מהשבוע ה-20 להריון.

התקשרתי היום לברר על מצבה של היולדת, כששמעתי את בשורת האיוב הלא צפויה.

אני רוצה לעזור לה, ולא יודעת איך.

חשבתי לשלוח לה sms עם הבעת צער כנה על אובדנם והצעה לסייע להם בכל עת.

אך אולי יהיה עדיף שאעזוב אותה לנפשה, ואניח לזוג להתאבל על מות תינוקם.

בהלכה היהודית, אין מנהגי אבלות על תינוק מת שטרם מלאו לו שלושים יום.

וגם מבחינה חברתית, ההתייחסות מצד הסביבה היא לעתים כזו שאינה רואה את התינוק כאדם ממשי,

ולכן ישנה ציפיה מהזוג להתגבר ולהמשיך הלאה, מבלי שנותנים להם לגיטימציה והכרה באובדן שחוו.

אבל נמצא שההורים לעתיד שאיבדו את תינוקם חווים תהליך אבל ממשי ועוצמתי.

הם זקוקים לתמיכה ואמפתיה מצד החברה *.

מיכל היא בחורה בריאה וצעירה, שאינה מעשנת ובמשקל תקין. לא היה שום סימן לבאות.

מנתונים בויקיפדיה עולה שהשכיחות היא לא נמוכה, ועומדת על 1 לכל 115 לידות בארה"ב**.

ובנוסף מסתבר שלרוב הסיבות לא ידועות, ואינן קשורות כלל להתנהגות האם במהלך ההריון  (Cnattingius, 2002 & Stephansson).

הנטייה הרווחת של הסביבה היא לצפות מהזוג להתאושש במהירות ולנסות שוב.

לא תמיד מאפשרים להם לעבור תהליך אבל נורמטיבי שיסייע להם לעבד את הכאב הנפשי.

אני מאמינה שמיכל ובן זוגה יתגברו על האובדן שחוו, בדרכם ובקצב שלהם.

והלוואי ואוכל להקל, ולו במעט, על כאבם.