חוקרת מוח (ונפש)

יש פתגם עתיק ויפה שאומר ש...

The past is history, the future is a mystery, but the present is a gift... that's why it's called the present

אז זהו שלא ממש. מסתורין זה נחמד, ה-"כאן ועכשיו" הוא חשוב,

אבל ההיסטוריה שלנו היא זו שמעצבת אותנו (בסדר, יחד עם הגנים),

והופכת אותנו למי שאנחנו בהווה ולמי שנהיה בעתיד.

אדם שנפגע באזור במוח שנקרא "היפוקמפוס", לא יהיה מסוגל לייצר זכרונות חדשים,

הוא יתקשה להתקדם בחייו, כי מבחינתו הוא תקוע באותו מקום (המועד שבו התרחשה הפגיעה).

ובמקרה כזה ההווה כבר לא כזו מתנה נפלאה (לפחות עבור מי ששונא הפתעות).

טעויות שעשיתי בעבר, יכולות ללמד אותי על מה שיקרה בעתיד.

אנשים שפגשתי בעבר, יכולים להעשיר את חיי בהווה.

מאמרים שקראתי בעבר, אני אשכח שקראתי אותם בהווה (דוגמא גרועה).

פציעות שחוויתי בעבר, ישאירו בי צלקות בהווה.

אני וההורים שלי בנתק. אני יזמתי אותו. הסיבות כרגע לא חשובות,

הן קשורות להיסטוריה האישית שלי, שכאמור סובייקטיבית להפליא.

אני רוצה למחול כדי לשים את זה מאחוריי, אבל לא מסוגלת.

יום אחד כנראה שאסלח להם, אבל לעולם לא אוכל לראות בהם כהורים. כי בעיניי הם לא.

אפשר לומר שקיים מעין מחסום רגשי שמונע מכך להתרחש, והוא תמיד יוותר שם.

המחסום הזה הוא העבר. חלק ממני.

מחסום יכול לעצור אותנו בדרכנו למקומות שאנחנו רוצים להגיע אליהם,

אבל גם יכול להגן עלינו מהגעה למקומות שאנחנו רוצים להימנע מהם.

אפשר ללמוד לדלג עליו אם רוצים, אבל מחסום יכול להיות דבר טוב

כשהוא מגן עלינו מפני התהום שמאחוריו.