חוקרת מוח (ונפש)

הקטע היפה שכתבה לולי בנושא "למה לא" לעשות דברים מסוימים, היה ממש קולע ואמיתי,

וגם העניק לי את ההשראה לקטע הבא:

למה לא...

להתעצבן ולהגיב בחזרה על הערה פוגעת שאדם יקר אמר לך?

מאותה סיבה שלא מגלגלים כדור שלג ממרומי הגבעה כשיש אנשים שחשובים לך בתחתית המדרון.

(אם יש שם אנשים שלא חשובים לך, זה כבר סיפור אחר).

לזרוק בחזרה הערה זדונית ומרושעת, אמנם תעביר את הכדור בחזרה למגרש שלו, 

אבל יש להניח שכשהכדור יחזור (והוא תמיד חוזר) הוא יהיה גדול וכבד יותר מהפעם הקודמת.

אה, ואיכשהוא הכדור המטאפורי הזה אף פעם לא באמת טהור ולבן כשלג...

או במילותיו היפות של המשורר המנוח יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב".

קצת מוזר בהתחשב בגשם הדמעות שנוטפות עליהם בחורף (שנאמר "גשם קללה?").

למה כן...

להעיר על הערה פוגעת שחזרה על עצמה מצידו? 

(גם אם בגלגול הקודם היא הייתה בעצם ג'וק).

מאותה סיבה מטאפורית שבגללה נזיז אבן נגף מהדרך שבה אנחנו צועדים מדי יום.

איך הוא ידע שזה מפריע לי, אם אני לא אומר לו?

ואם לא מפריע לו שזה מפריע לי, אז זה משהו שבהחלט מפריע לי (או משהו כזה).

פסיכולוגית אחת אמרה לי פעם משפט חכם: "קשר נטול ריבים וחיכוכים הוא לא קשר טוב".

כששאלתי למה, היא ענתה לי שאם קשר כזה יתקיים, זה אומר שאחד מבני הזוג כנראה מבטל את עצמו למען הצד השני.

אני מניחה שיש בזה משהו.

ונסיים באנקדוטה קטנה שסותרת את כל מה שכתבתי לעיל:

בתחילת הקשר שלי עם ת', הוא סיגל לעצמו מנהג קטן ומזיק שכלל הקנטות-לכאורה-שנונות-ומצחיקות מצידו כלפיי.

זה היה מעצבן במיוחד כשהוא היה עושה את זה בפומבי, כי לא הרגשתי בנוח להגיב על ההערות שלו מול החברים או המשפחה שלי.

בכל זאת, כמו התניית אהבים, גם ריבים בזוגיות הם סוג של מעשה אינטימי, לא?

בכל מקרה, יום אחד החלטתי שהגיעו מים עד נפש, וחיכיתי לרגע המתאים כדי להמחיש לו עד כמה ההקנטות שלו הן לא ממש לעניין.

הזדמנות הפז לא אחרה לבוא.

זה קרה כשחיפשתי אחר עוד אחד מהדברים הרבים שאיבדתי בדירתו מעצם היותי בחורה מפוזרת בכל רמ"ח איבריי (ובייחוד במוחי).

"אולי ראית את הגלולות שלי" שאלתי כשאני הופכת את התיק שלי על פיהו,

"כן, בלעתי אותן" הוא ענה בחזרה.

"טוב, זה באמת מסביר את השדיים שצמחו לך לאחרונה" הערתי בציניות,

ובאכזריות מסוימת יש לומר, כי הבחור עוד מנעוריו רגיש קצת למשקלו.

והוא נפגע. ממש.

התנצלתי, וניסיתי לתת לו דוגמאות למקרים דומים בהם אני נפגעתי ("כשאמרת לי לפני כמה דקות "את טיפשה"),

והוא התגונן ("זה רק בגלל שאני חושב שאת ממש חכמה, בגלל הציון שקיבלת בפסיכומטרי

-משום מה הוא ממש אוהב להתגאות בו בפני כולם. לא ממש ברור לי למה, כי גם הוא קיבל ציון I.Q גבוה, אבל מעולם לא התפאר בו בפני אחרים).

משם עברנו לשיחת נפש מעמיקה שהסתיימה במסקנה שהוא ישתדל כמה שיותר להימנע מההערות הללו בעתיד.

(הוא עדיין מנסה עד היום, ולמעט תקופות מסוימות בשנה, זה לרוב די מצליח).

אגב, אם הוא ישלח הערה עוקצנית היום כשאנחנו בחברותא, אני פשוט עונה לו בשקט:"סייג לחוכמה שתיקה",

(כנ"ל הוא מעיר אליי), וזה לרוב מעביר את המסר באלגנטיות.

מסקנה: כשהערתי לו שזה מפריע לי, הוא לא כל כך הבין מה אני רוצה מחייו,

וכשנגחתי בו "קלות" על אותו משקל, המסר הופנם (אחרי שיחה ארוכה ומפייסת).

דוגמא קלאסית לעובדה שלכל כלל אצבע, יש סייגים, וכל מקרה לגופו (שמן או רזה ככל שיהיה). 

אגב, למען האיזון, אחת הסיבות שהקשר עם ת' הוא הקשר הכי טוב שהיה לי אי פעם,

היא בגלל שהוא לימד ועודד אותי לומר לו אם משהו מציק לי, ולא לשמור בבטן.

(מעניין אם הוא עכשיו מתחרט על זה... ).