חוקרת מוח (ונפש)

אין לי שום דבר נגד אנשים עם *OCD (למעט השכנה היקרה מלמעלה שנוהגת לשאוב לשטיחים את הנשמה בשתיים עשרה בלילה-

מאחלת לה שתגיע יום אחד לגן עדן וכל היום תזכה להבהיק עננים בשמיים, אבל בחייאת ראבק, שתסתפק בינתיים בחדר המדרגות!).

בכל מקרה, עם כל הכבוד (והרחמים) לאנשים עם OCD, אני לא הייתי מסוגלת לחיות איתם, והם בטח לא היו מסוגלים לחיות איתי.

לפעמים אני ממש מתרשמת מהסיבולת של ת' שמדי יום מגיע הביתה לסלון מבולגן, שולחנות בחדר העבודה שעמוסים בכל טוב (כלומר, בזבל שלי)

ומקלחת עמוסה בבגדים יותר מאשר מגבות (שנמצאות על הרצפה בחדר שינה).

בוודאי שהאחריות על סידור הבית לא נופלת רק על כתפיי, אלא רק סידור הבלגן שאני עשיתי, הבעיה היא שזה שווה ערך לסידור הבית.

וזה לא שת' עצמו הוא בחור שכולו שלמות וסדר, אבל מה לעשות שעוד בגד קטן לערימה פשוט לא נותן את אותו אימפקט כמו הערימה עצמה.

לא, עם כל אהבתי לת', הוא ממש לא מתחרה ראוי לכמויות הבלגן שאני מסוגלת לייצר ביממה.

למעשה, בקורות החיים שלי צריך להיות רשום שהעברתי שיעורים פרטיים לטאז השדון החמוד מהלוני טונס- בלי התקפי הזעם שלו, אני מקווה.

אבל... חג הפסח לא פסח גם על האנטי-OCD שבינינו, ולכן החמץ שלאורך כל השנה זכה לאינסוף מקומות מסתור, יצטרך למצוא לו מקום חדש.

ואם לא, תמיד אפשר למכור אותו. מעניין אם אפשר לעשות את אותו הדבר גם לגבי הבלגן.

*OCD= הפרעה אובססיבית קומפולסיבית.