חוקרת מוח (ונפש)

עשיתי כמיטב יכולתי. באמת.

ידעתי את החומר על בוריו, פתרתי את כל המבחנים הקודמים (לפחות כל אלו שנכתבו במאה ה-21) ואפילו הגעתי לשעות הקבלה שלפני המבחן.

למעשה, תחושת המוכנות שלי הייתה כל כך עילאית, שהרשיתי לעצמי לעשות את הבלתי אפשרי- ולא למדתי בערב ובבוקר שלפני הבחינה.

ודווקא בגלל כל אלו, אני בבאסה על הסעיף בשאלה שלא הצלחתי.

איך הצליחו בו סטודנטים אחרים עם רמת ידע דומה או נמוכה יותר? היו שהבינו טוב יותר ממני והיו שקיבלו סיוע הומניטרי מהמתרגלת הנחמדה.

אני קיבלתי "סיוע" מהמתרגלת הלא נחמדה- אם בכלל אפשר לקרוא כך להקראה חוזרת של השאלות.

אני דווקא קיוויתי יותר לקבל ידע מהסוג שלא רכשתי כבר בכיתה א'.

ולא, לא ניסיתי לסחוט תשובות, אבל לא הייתי מתנגדת לקצת שיתוף פעולה כמו שזכו אליו חברות שלמדו יחד איתי את החומר, ושאלו את המתרגלת הנכונה.

כן, אני יודעת שהתסכול שלי קטנוני ומיותר,

בייחוד בהתחשב בכך שאני כבר בתואר שני, ובתור מתרגלת בעצמי אמורה להבין שזה חלק ממהות המבחן.

לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות. הבחינות אף פעם לא ישקפו ב-100% את רמת הידע של כל אדם.

אז אולי הבעיה היא שדווקא בגלל שעשיתי את מקסימום הלמידה, כל תשובה נכונה נקנתה בדיו ויזע, ולא בגלל ששיחק לי המזל

(כמו במקרה שבו הייתי לומדת רק חלק מהחומר).

בכל מקרה, אם לסיים באקורד חיובי, יש להניח שחמש הנקודות האבודות הללו לא ישפיעו על עתידי האקדמאי, הכלכלי (מלגות וכו') או החברתי...

אלא כנראה רק על ארוחת הערב שלי (גלידת שוקולד ענקית!).