חוקרת מוח (ונפש)

פעמיים גרתי בת"א.

הפעם הראשונה הייתה בדירת חדר קטנה בשכונת יוקרה והפעם השנייה ליד הים.

הייתי בת שמונה עשרה וקצת ורציתי לצאת מהבית של ההורים. עקב כך לא הייתי בררנית במיוחד,

ולגמרי במקרה מצאתי את עצמי בתוך שכונה יוקרתית בפרברי ת"א אצל משפחה שבה עבדתי בתור אופר,

(במלים אחרות, עוזרת בית-מטפלת ומורה פרטית במשרה מלאה ובסכום מגוחך).

גרתי בדירת חדר קטנה ליד הבית שלהם, כך שלא הצטרכתי לשלם שכ"ד, מזון וכו' ועבדתי מבוקר ועד אחה"צ.

אידיאלי לבת שמונה עשרה שרוצה לעוף רחוק מהבית אבל עדיין לא יודעת עדיין איך לדאוג לעצמה (ע"ע משכורת חודשית).

אחרי חצי שנה של בדידות בעיר הגדולה בלי שהכרתי איש, התפוטרתי מעבדותי (סליחה, עבודתי). והמשכתי הלאה לערים גדולות אחרות.

הרומן עם ת"א המשיך בתקופה שאחרי השירות ולפני הלימודים האקדמאיים. 

רציתי לחסוך קצת כסף בעבודה, אז עברתי שוב לגור בת"א כאופר (אני אוהבת לשמור על עקביות).

הפעם במשרה חלקית.

קיבלתי מגורים בתמורה לשמירה על תינוק חמוד להפליא, ובזמן הזה עבדתי במרכז כמדריכת חובשים וחובשת מלווה בטיולים.

כך שאמנם אף פעם לא הרגשתי שהכרתי את ת"א לעומק, אבל עד היום אני קופצת מדי כמה חודשים לביקור קצרצר עם חברות,

בין אם בשביל החוויה של הסתובבות ברחובות ה"אותנטיים" שלה (כמו נחלת בנימין) 

ובין אם כדי לקנות שמלת כלה (עם תקציב שמספיק לשכירת הינומה, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). 

בעיניי, יש בת"א משהו קסום ומרענן, אולי בגלל הזכרונות הקצרים שלי ממנה, ואולי למרות הזיכרונות הללו.

אני לא רוצה לגור בה (וגם לא יכולה), אבל תמיד נחמד לקפוץ לבקר בעיר הגדולה.