חוקרת מוח (ונפש)

בהריון. (הקונדומים עבדו גם הפעם).

קיוויתי ולא קיוויתי.

אני רוצה ילד מת', והוא הצהיר לא פעם שזה הדדי.  

העניין הוא שצריך לחכות עם זה קצת, לפחות עד לסיום התואר השני (בסוף שנת הלימודים הנוכחית).

לא בגלל החתונה שעדיין לא נקבע לה תאריך. באמת שאין לי בעיה לנסות גם בלי אישור מהרבנות שאנחנו נשואים באושר

(למעשה, אנחנו בונים על חתונה קונסרבטיבית, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר).

אז למה לא לנסות כבר עכשיו? בגלל הריטלין

(או במקרה שלי- קונסרטה. אותה תרופה- מתילפאנידט- אבל בשחרור מושהה כך שהיא נמצאת בדם במינון יחסית שווה לאורך כל היום,

 בין אם אני כותבת בבלוג, אוכלת צהריים או אשכרה לומדת).

ריטלין הוא תרופה טרטוגנית, בקטגוריה C.

(כלומר, תרופה שעלולה להזיק לעובר, C= אין מספיק ניסויים אודות השפעת התרופה על בני אדם, ובניסויים על חיות התרופה נמצאה מזיקה לעוברים).

כל זה עשוי להישמע טריוויאלי לכל מי שאין לו ADHD, אבל תאמינו לי, שבעיניי החיים מתחלקים ללפני ואחרי.

לפני- לא הצלחתי ללמוד. אחרי- סיימתי את הפסיכומטרי ואת כל הבגרויות בפחות משנה. וזה סלל בפניי את הדרך לאקדמיה.

אז לחרוש למבחנים והעבודות של התואר השני בלי התרופה הנפלאה שלי, זה בעיניי כמו לרוץ מרתון עם רגליים קשורות.

אפשרי, אבל קשה מאד....

בינתיים אנחנו מחכים (ועושים כל מיני בדיקות גנטיות על הדרך).