חוקרת מוח (ונפש)

"אני אוהב אותך" הוא אמר. כבר לאחר שבוע של זוגיות אינטנסיבית למדי.

"כן, גם אני..." מילמלתי בחזרה למראה הציפייה על פניו.

ההתלהבות של דון חואן, נקרא לו, מהקשר המתהווה דבקה גם בי, אני מודה.

"אף פעם לא הייתה לי מישהי כמוך" הוא הפליג בשבחיו, ואף ציין שאני נותנת לו סיבה להפסיק.

לעשן, כמובן.

ואני, עם כל סלידתי מסיגריות, ומהבל פיהם של אנשים שצורכים אותן (ולפעמים גם מהאנשים עצמם), הסכמתי.

 אם הוא מוכן להקריב את הסיגריות למען בריאותו כמו גם למעני, איך אוכל שלא להיענות לחיזוריו.

חוץ מזה, זו הייתה תקופה קצת כואבת עבורי, אחרי פרידה עצובה מחבר קודם, ושמחתי על ההזדמנות לבלות בחוץ עם בחור חדש.

אמנם, קצת התאכזבתי מכך שהסיגריות לא מיהרו להתפנות מחייו, כפי שהבטיח,

וגם אחרי שבועיים נדפו ניחוחות של עשן סיגריות משערו, פיו,  בגדיו, ובעצם ממה לא.

אבל הוא הבטיח שהוא בתהליכים, שהוא מנסה לצמצם מדי יום, ושקשה להיגמל בן לילה.

אז תמכתי בו. בכל זאת, הוא אוהב אותי, והאהבה מנצחת הכל (חוץ מסרטן ריאות).

בשלב מסוים, בקשר שארך שלושה חודשים ותו לאו, הסיגריות הפכו לחלק אינטגרלי מהזמן המשותף שלנו.

הפסקתי להטיף לו מוסר והתחלתי להתרגל, רחמנא ליצלן, למקומן הטבעי והקדום של הסיגריות בחייו.

למרות זאת, הקשר בינינו לא פרח, ולמעשה התחיל לדעוך לאיטו, כשדון חואן החל למעט במילות החיבה,

מיאן להישאר לישון איתי או סירב שאבוא לישון אצלו בתואנה שהוא לא טיפוס שאוהב לינה משותפת

(טוב, הוא צריך את הספייס שלו, אני מבינה), ופתח בשלל מעשים שגרמו לי לאכזבה ולהתרחק ממנו.

אכן, מצאתי לעצמי אדם בוגר. הקשר הסתיים, וחבל שלא קודם.

בדיעבד, יש לי תיאוריה מגובה בעדויות אמפיריות שהסיבה שנקשרתי אליו נובעת מהיותו ריבאונד,

לא מצאתי הצדקה אחרת לכך שאהיה עם מישהו שכזה, (בגלל התנהגותו האנוכית, לא רק חוסר ההתאמה בינינו).

אבל, היום, אני שמחה על הקשר איתו. מאכזב ככל שהיה, למדתי ממנו המון, ואחריו כבר שיניתי אסטרטגיה-

אני יודעת את מי אני מחפשת (מקשרים טובים קודמים), ואני יודעת את מי אני לא רוצה בחיי, ועכשיו אני כבר לא מתפשרת, אלא אמשיך לחפש, עד שאמצא.

נ.ב.

בסוף גם מצאתי.