חוקרת מוח (ונפש)

התקרבנו בנסיעה איטית למעבר החצייה. שתי נשים עמדו לצד שפת המדרכה ופטפטו.

הייתה לי תחושה שאחת מהן עומדת לחצות את הכביש, אז עצרתי. אחרי כמה שניות, ההמתנה כבר החלה להיראות מוגזמת אז החלטתי להמשיך בנסיעה.

כמובן שבאותו הרגע, אחת מהנשים סיימה את השיחה וירדה אל הכביש. בלי להסתכל.

הבוחן נתן ברקס. גם אני עשיתי את אותה הפעולה. אולי לפניו, אולי בו-זמנית, אולי הוא לא שם לב...

לא יודעת. אבל המשכתי בנסיעה, כי המבחן הרשמי חייב להימשך.

על פניו, הטסטר נראה די נחמד. איחל "צהריים טובים" כשנכנס לרכב, וכשהגיע התור שלי גם הוסיף "בהצלחה".  ובין השאר זרק עוד כמה מלים תוך כדי הנסיעה.

פעמיים העיר לי על פנייה ימינה שלא הייתה צמודה לימין, אז כמובן שבפעמים הבאות שפנינו בכיוון זה השתדלתי לשפשף (כמעט) את המדרכה.

כשעצרנו ברמזור, הוא שאל אם זה המרחק הרצוי מהרכב שלפנינו (אני שונאת שאלות רטוריות!), אז עניתי שלא, כי צריך לראות את הגלגלים של הרכב מלפנים.

ובתחילת הטסט הוא ציין שזגזגתי קלות בין הנתיבים בלי לאותת.

אה, והחנייה לאחור לא עברה חלק בפעם הראשונה, אז ביקשתי לנסות שוב. הוא רטן מעט אבל הסכים, והפעם זה הצליח. זהו, אלו התקלים שאני זוכרת מהמבחן.

דווקא הרגשתי בטוחה בנהיגה שלי.

סוף סוף אחרי 37 שיעורים על אוטומט (לא כולל את עשרת השיעורים על ידני, שגרמו לי להבין שהפרעת קשב מהווה התווית נגד לנסיעה על רכב עם הילוכים),

בגיל עשרים ושמונה ניגשתי לעשות טסט, והרגשתי מוכנה (עד כמה שאפשר בתור נהגת מתחילה).

אמנם אני עדיין מתקשה לראות את הכביש והמכוניות למרחק ולתכנן בהתאם, ולכן גם הייתי צריכה לעבור מדי פעם מהנתיב הימני החסום במכוניות חונות לנתיב השמאלי,

ובנקודה הזו אני רוצה להודות לנהגים האדיבים שראו על גג הרכב את המלים "במבחן רשמי של משרד הרישוי" ועצרו לחכות בסבלנות כדי שאעבור נתיב :) 

(אחרי שכבר התחלתי להתרגל לצפירות העדינות והעקיפות המתחשבות של הנהגים מסביב לרכב ה"למד"...).

כשחזרנו למשרד הרישוי, אמר לי מורה הנהיגה שהטסט שלנו היה הכי ארוך, כי כל השאר כבר חזרו (באמת היה שלב שבו הרגשתי שהטסט שלי כנראה כבר לא ייגמר לעולם).

התוצאות יופיעו באתר האינטרנט החל מהשעה חמש וחצי אחה"צ, הוא אמר, ולא ידע שבדבריו גזר עליי להתיישב מול המחשב וללחוץ F4 כל חמש דקות.

מזל שבשש בערב היה מפגש חברים בבית קפה, ורק כשחזרנו בתשע וחצי התפניתי לבדוק אם יש תשובות.

מסקנות לעתיד:

 א. לא להפיץ לאנשים את הבשורה שאני עומדת לעשות טסט, כי אז הם נחלקים למחצית מהם שבטוחים שמדובר בטסט לאוטו,

(בכל זאת, בגילי המתקדם זה די נדיר להיות נטול רשיון נהיגה. נדיר, אך לא בלתי סביר), ולכן לא מגלים התעניינות רבתי.

והשאר שייכים למחצית השנייה של אנשים שמבינים שכישוריי הם אלו שעומדים פה למבחן,

מאחלים בהצלחה מכל הלב, ועוד אחרי כן מתקשרים יום לפני לשאול איך היה.

(העובדה שכולם התבלבלו בתאריך והקדימו ביום, עשויה לרמוז לי על כך שייתכן והיה לי יד בעניין, אבל אי אפשר לדעת בוודאות).

בכל מקרה, הסוג הראשון של התגובות די העליב, והסוג השני של הברכות די הלחיץ. ולכן, בדיעבד היה עדיף לא לספר לאיש.

ב. להקשיב להערות שמקבלת הנבחנת לפניי מהטסטר.

(על סמך ההנחה שאם מישהו אוהב לאכול ביצה מקושקשת בדרך מסוימת, סביר להניח שההעדפה הזו לא תשתנה אחרי עשרים דקות.

הביצה המקושקשת היא כמובן מטאפורה לפניות ימינה).

ג. לדעת שאם לא עוברים את הראשון, אז יהיה שני או גם שלישי ורביעי (ובמקרה מסוים של מישהו שקרוב אליי, גם שביעי).

הרי הכי חשוב זה שאדע לנהוג בצורה טובה, ובכלל הגעתי בעיקר בשביל החוויה וכדי להבין איך זה מתנהל,

וזהו, כבר נגמרו לי כל התירוצים ממאגר הראציונליזציה.

אגב, עברתי את הטסט.