חוקרת מוח (ונפש)

נתחיל עם המסקנות לעתיד:

א. לרוב אני לא נוטה להיקשר לעצמים דוממים, אבל כנראה היה איזה קליק ביני לבין הרכב של המורה לנהיגה.

התגעגעתי לזווית של ההגה, המבנה של ידית ההילוכים, אפילו השעונים המוכרים והטובים...

למרות שאנחנו מכירים כבר כמה שנים, נדרש לי זמן להתרגל לנהיגה על הרכב האוטומט שלנו.

ואפשר לומר שאנחנו עדיין עובדים על החיבור בינינו.

ב. חוץ מהרכב, כל סיטואציית הנהיגה הייתה שונה.

כבר אין את מורה הנהיגה שיושב לידי ומעיר הערות בונות או מסיט את הרכב ברגעים הנכונים.

אמנם המלווה שלי (ת', ארוסי היקר) חמוד יותר ממנו, וגם דברן יותר ממנו, אבל אין ספק שהתפקיד החדש שלו מהווה מבחן מאתגר לזוגיות שלנו.

הבחור המסכן אפילו הציב לעצמו מראה קטנה מול הכיסא שליד הנהג כדי להרגיש קצת יותר בשליטה על הנעשה (בדגש על קצת).

והכי חשוב, רק אני יכולה לעצור את המכונית. לאדם שיושב לצידי אין דוושת בלם מיותרת ליד הרגל, וכל האחריות היא עליי.

מפחיד.

אבל אלו הם החיים.

אם לא מנסים, לא מצליחים.

המשך מחר. לילה טוב.