חוקרת מוח (ונפש)

באווירת העצב והאובדן ששורה על מדינתנו הקטנה ביום זה, עלה בדעתי שאם חלילה היה קורה לי משהו,

ות' בעלי היקר (ואב פרי בטני התופחת, אם כבר אנחנו מעדכנים),

שיודע על קיומו של הבלוג הנוכחי היה נכנס לכאן (בפעם הראשונה, אני מקווה),

הוא היה עלול להצטייר בעיני עצמו כמיני-סטאלין קטן שכביכול נהג לרדות בחברתו, לימים אשתו, בארבע שנות חברותם...

במלים אחרות, הבלוג הזה שימש אותי בעיקר כדי לפרוק את שעל לבי, בימים עצובים או מרגיזים

או סתם כשרציתי לכתוב (על דברים עצובים או מרגיזים).

אבל אלו לא היו כל חיי.

למעשה, זהו חלק קטן מחיי ובראייה כוללת גם לא כל כך משמעותי מהם.

חמש השנים האחרונות עם בעלי היו חמש השנים היפות ביותר בחיי.

ות' היה חלק חשוב מהאושר והקסם שלוו אותן.

אני באמת אוהבת אותו.

לפיכך, על אף שאין לי שום תכנון להיפרד מהחיים בתקופה הקרובה,

נהפוך הוא, אני מעוניינת להביא חיים חדשים עוד כשבעה חודשים,

אני חושבת שאתחיל לעדכן את הבלוגי, בדברים טובים שקרו פעם ושקרו היום ושצפויים לקרות בעתיד הקרוב.

בקיצור, בלוג קצת יותר אופטימי משהיה קודם, (אני אוותר על הסמיילי, כי אנחנו ביום עצב ממלכתי).

כי החיים יפים.