חוקרת מוח (ונפש)

היום באחת עשרה בבוקר, נעמדתי ברחוב והמתנתי לצופר.

ברגע שהתחילה הצפירה, נעצרו בבת אחת מרבית המכוניות והאנשים יצאו מתוכם ונעמדו על הכביש.

כל איש לצד מכוניתו. אוטובוס קו 7 נעצר גם הוא.

איש לא ירד ממנו, אך אפשר היה לראות דרך החלונות הרחבים שיושבי האוטובוס והנהג קמו ממקומם והם עומדים בפנים.

לפני שנה או שנתיים, נסעתי ברכבת ביום הזיכרון. בשעה 11:00 היא נעצרה על פסי המסילה באמצע שומקום,

ובכריזה נשמע קולו של אחד המאבטחים מבקש מאיתנו לעמוד שתי דקות דומיה לזכר הנופלים.

השיחות נפסקו וכולם נעמדו בשתיקה.

לאחר שתי דקות הרכבת המשיכה בנסיעתה.

כשהסתיימה הצפירה היום חזרתי הביתה לצפות בטלוויזיה בטקס המרכזי בהר הרצל.

בימי הזיכרון, אני נוהגת לרדת לרחוב או לצאת מהמעבדה ולהיות בחברתם של אנשים נוספים בזמן שכולנו עומדים דקת דומיה

לזכר בני עמנו שנספו בשואה או שנהרגו כחיילים או כאזרחים חפים מפשע מפעולות פיגוע.

הסולידאריות החברתית מחממת את לבי בכל פעם מחדש.