עזבו את המאבק על שכר הלימוד, המאבק על התקציב השנתי או על שכר הסגל האקדמי.
בנבכי האוניברסיטה, מתנהל מאבק עקוב מיזע בחדרי חדרים...
המאבק על המזגן (המוכר יותר בתור "המאבק בין המינים") .
כיאה ללוחמת ותיקה, דאגתי להצטייד מראש בשריון פלדה (חולצת פלנל ארוכה),
לרגעים הקשים בהם הכפור של המזגן ינסה לחדור אל תוך עצמותיי.
אלא ש... מספר דקות אחרי תחילת השיעור, חברה שישבה לידי, התחילה לרעוד בצורה לא מובנית.
בעצם, קצת מובנית, היא לבשה גופייה דקה (אחרי הכל, הגיע הקיץ). אז השאלתי לה את החולצה הארוכה,
בטענה שעדיין לא קר לי, וששלפתי אותה מהתיק רק ליתר ביטחון. היא הודתה לי, והרעידות התמתנו.
חלפה חצי שעה, המזגן כזכור הופעל ביתר שאת, והגוף שלי מתחיל לשלוח איתות שהחולצה הקצרה
כבר לא מחזיקה מעמד בקו החזית.
הגנבתי מבט הצידה, מתכננת לבקש את החולצה בחזרה, ולא יכולתי. החברה רעדה מקור עם חולצת הפלנל שלי,
אז איך אני יכולה לבקש ממנה לוותר עליה?
מהנקודה הזו והלאה, איבדתי ריכוז בשיעור (רגרסיה מרובה, גם ככה נקודת הפתיחה לא הייתה גבוהה במיוחד).
בשלב מסוים, היא קמה , כולה רועדת ועטופה בחולצה, הלכה לצד השני של הכיתה וכיבתה את המזגן.
אבל ההקלה לא נמשכה זמן רב, מישהו דאג להדליק אותו מחדש כמה דקות מאוחר יותר.
"תביאו אתכן משהו ארוך" אמר בעל היוזמה. "הבאנו!" זעקה החברה כנגד חוסר הצדק שבדבריו,
מהדקת לגופה בחוזקה את חולצת הפלנל שלי.
החזקתי מעמד 3 דקות נוספות, ולבסוף קמתי בסערה (נפש וגוף) וכיביתי את המזגן (תוך לחיצה על הכפתור הלא נכון,
אבל לא משנה).
הרוחות קצת להטו בכיתה (ולא מחום, לצערי), אבל ביקשתי שיוותרו כי נותרו רק חמש דקות לסוף השיעור.
המרצה עוד עשה כמה צעדים לכיוון המזגן, אבל בסוף ויתר מעצם היותו, כדבריו, "שליט נאור" (וצנוע).
כשהסתיים השיעור, הואילה בטובה אותה בחורה להחזיר לי את החולצה. קשרתי אותה למותניי ויצאתי בלי לומר מילה.
לא בהפגנתיות, סתם כי כעסתי מאד, עליה, על עצמי.
רציתי לקבל את החולצה בחזרה, אבל לא ביקשתי. אז במובן הזה, זו אשמתי.
אני לא חושבת שנמנעתי מלבקש, בגלל חוסר אסרטיביות, אלא כי ריחמתי עליה. ראיתי שהיא ממש רועדת מקור.
כעסתי עליה, כי היא לא הציעה לי אותה בחזרה, ולי לא היה "לב" לבקש אותו, כשאני רואה בבירור שקר לה.
מצד שני, גם לי היה קר, וזו הייתה החולצה שלי.
***
מסקנות אפשריות (חוכמה שבדיעבד):
1. להימנע משיתוף אחרים במשהו שתצטרך אותו בעתיד הקרוב.
2. כן לשתף, אבל בפעם הבאה כשקר לי, לומר משהו בסגנון: "גם לי נהייה קר, אז בואי נתחלק בחולצה שלי",
וכך לקבל את החולצה בחזרה, בלי ייסורי מצפון מרובים ובלי להיראות אגוצנטרית בעיני עצמי
(ואולי גם בעיניה- ייתכן שהרצון שלא להיראות אגוצנרית בעיניה השפיע על ההחלטה שלי.
קצת טפשי בהתחשב בכך שבתהליך הבלגתי על מידה מסוימת של אגוצנריות מצידה).
זה היה הסיפור המתסכל שלי אודות מאבק המינים על המזגן, שהפך למאבק אישי.
ועכשיו, צריכה למצוא חברה אחרת להשלים ממנה את החומר של השיעור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: