חוקרת מוח (ונפש)

בהריון. (הקונדומים עבדו גם הפעם).

קיוויתי ולא קיוויתי.

אני רוצה ילד מת', והוא הצהיר לא פעם שזה הדדי.  

העניין הוא שצריך לחכות עם זה קצת, לפחות עד לסיום התואר השני (בסוף שנת הלימודים הנוכחית).

לא בגלל החתונה שעדיין לא נקבע לה תאריך. באמת שאין לי בעיה לנסות גם בלי אישור מהרבנות שאנחנו נשואים באושר

(למעשה, אנחנו בונים על חתונה קונסרבטיבית, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר).

אז למה לא לנסות כבר עכשיו? בגלל הריטלין

(או במקרה שלי- קונסרטה. אותה תרופה- מתילפאנידט- אבל בשחרור מושהה כך שהיא נמצאת בדם במינון יחסית שווה לאורך כל היום,

 בין אם אני כותבת בבלוג, אוכלת צהריים או אשכרה לומדת).

ריטלין הוא תרופה טרטוגנית, בקטגוריה C.

(כלומר, תרופה שעלולה להזיק לעובר, C= אין מספיק ניסויים אודות השפעת התרופה על בני אדם, ובניסויים על חיות התרופה נמצאה מזיקה לעוברים).

כל זה עשוי להישמע טריוויאלי לכל מי שאין לו ADHD, אבל תאמינו לי, שבעיניי החיים מתחלקים ללפני ואחרי.

לפני- לא הצלחתי ללמוד. אחרי- סיימתי את הפסיכומטרי ואת כל הבגרויות בפחות משנה. וזה סלל בפניי את הדרך לאקדמיה.

אז לחרוש למבחנים והעבודות של התואר השני בלי התרופה הנפלאה שלי, זה בעיניי כמו לרוץ מרתון עם רגליים קשורות.

אפשרי, אבל קשה מאד....

בינתיים אנחנו מחכים (ועושים כל מיני בדיקות גנטיות על הדרך).

בגילי המתקדם התחלתי ללמוד שיעורי נהיגה.

למה לא קודם? מסיבות אידיאולוגיות (לא רציתי להשתמש בכסף של ההורים) ותקציביות (את מעותיי הבודדות העדפתי להשקיע בלימודים אקדמיים).

למה עכשיו? כי טוב מאוחר מאשר אף פעם. כי הבעל לעתיד לוחץ כבר די הרבה זמן, כי בתואר שני יש לי קצת כסף פנוי מהמלגה (בדגש על קצת), 

וכי את הכסף שלו אין לי בעיה לקחת (זה לטובת שנינו, שלי-שלך הפך לשלנו ושלל תירוצים של זוגיות בריאה).

לפני כעשרה חודשים התחלתי עם ההילוכים, אך אחרי שליש ממכסת השיעורים הנדרשת הבנתי בעצב שהפרעת קשב וריכוז לא עושה את החיים קלים גם על הכביש:

או שלוחצים על הקלאץ ומעבירים הילוך או שעושים פנייה לימין תוך כדי איתות- צריך לבחור, אי אפשר לעשות את שניהם יחד (לפחות עדיין לא).

אי לכך ובהתאם לזאת ולסוג הרכב שעומד אצלנו בחנייה, התנסיתי בשיעור נהיגה על אוטומט- וזה היה תענוג...

סוף סוף הצלחתי להסתכל על הכביש ולעשות פנייה בו זמנית!

אמנם המורה עצמו לא צלח את הביקורת שלי כמו הרכב שלו, עקב מגע תכוף מדי של הידיים שלו על שלי,

(יש להניח שנהגת מרוצים לא אהיה בעתידי הקרוב, אבל גם במקרה שלי באמת שאין צורך ב-4 ידיים על ההגה, כדי לסובב אותו).

אבל הבנתי שגם אם הרשיון לא יהיה תקף לידני אלא רק לאוטומט, הוא יהיה לפחות בר השגה, וגם זה משהו. 

בכל אופן, לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים (וכושלים) למצוא מורה נהיגה טוב בקרב חברותיי הסטודנטיות,

שרובן לא גדלו בב"ש ואלו שכן הדחיקו כל פרט שקשור בחוויות לימוד הנהיגה שלהן,

נמצא המורה המתאים דווקא באינטרנט, באחד הבלוגים של תלמידה לשעבר של המורה י' שכתבה עליו המלצה אוהדת.

י' אכן התגלה כמורה נחמד וטוב לב. גם כשהוא צועק על הטעויות שלי בגרון ניחר, הוא נוהג לעשות את זה בחן רב,

בהתחשב בכך שהיינו קרובים למוות בטוח כמה שניות קודם לכן.

ב"ש עצמה התגלתה כעיר אידיאלית לנהיגה מבחינת מפלסי הגובה המישוריים להפליא,

אם כי נוראית למדי מבחינת עוברי אורח- תמיד במשמרת שלי נדמה שכל הולכי הרגל ברחוב חשים דחף בלתי נשלט לחצות את הכביש מול המכונית שבה אני נוהגת, כשהם מקפידים במיוחד להימנע מקרבה יתרה למעבר החצייה הסמוך.

דבר חשוב נוסף ששמתי לב אליו במהלך לימוד הנהיגה הוא היחס ל"למד" שכמותי, שעושים את צעדיהם הראשונים בכביש, מאחורי ההגה.

מהבחינה הזו, הנהגים מתחלקים לשני סוגים: הראשון, אלו שינסו לעשות הכול כדי להימנע מנסיעה אחרי "למד",

כולל ביצוע פעולות שבטסט היו מכשילות אותם על המקום.

הסוג השני, לעומתם, הם נהגים אדיבים שכנראה זוכרים את הטראומה שחוו בזמנם במהלך לימוד הנהיגה,

ומחכים בסבלנות עד שה-ל' שעומדת לפניהם ברמזור תשים לב שהתחלף האור לירוק ותואיל בטובה להמשיך בנסיעה,

כבר קרה לא פעם שנהג עצר באמצע הכביש והמתין עד שאשלים את הפנייה/עיקוף/פעולה שקשורה לתפעול הרכב וטרם הפנמתי איך לבצע אותה.

בהזדמנות זו, הייתי רוצה להתנצל בפני כל אלו שכמעט שרטתי את מכוניתם, נכנסתי בהם בכיכר,

או לחצתי על הברקס כשהם היו מאחוריי, במקום על דוושת הגז כמו שהתכוונתי לעשות.

נו, מזל שלא צריך רשיון כדי להיות הולכת רגל (או אולי בעצם חבל שכך).

מה שבטוח, אם לא אעבור את הטסט, לא אוכל להאשים את המדרכה העקומה.

אין לי שום דבר נגד אנשים עם *OCD (למעט השכנה היקרה מלמעלה שנוהגת לשאוב לשטיחים את הנשמה בשתיים עשרה בלילה-

מאחלת לה שתגיע יום אחד לגן עדן וכל היום תזכה להבהיק עננים בשמיים, אבל בחייאת ראבק, שתסתפק בינתיים בחדר המדרגות!).

בכל מקרה, עם כל הכבוד (והרחמים) לאנשים עם OCD, אני לא הייתי מסוגלת לחיות איתם, והם בטח לא היו מסוגלים לחיות איתי.

לפעמים אני ממש מתרשמת מהסיבולת של ת' שמדי יום מגיע הביתה לסלון מבולגן, שולחנות בחדר העבודה שעמוסים בכל טוב (כלומר, בזבל שלי)

ומקלחת עמוסה בבגדים יותר מאשר מגבות (שנמצאות על הרצפה בחדר שינה).

בוודאי שהאחריות על סידור הבית לא נופלת רק על כתפיי, אלא רק סידור הבלגן שאני עשיתי, הבעיה היא שזה שווה ערך לסידור הבית.

וזה לא שת' עצמו הוא בחור שכולו שלמות וסדר, אבל מה לעשות שעוד בגד קטן לערימה פשוט לא נותן את אותו אימפקט כמו הערימה עצמה.

לא, עם כל אהבתי לת', הוא ממש לא מתחרה ראוי לכמויות הבלגן שאני מסוגלת לייצר ביממה.

למעשה, בקורות החיים שלי צריך להיות רשום שהעברתי שיעורים פרטיים לטאז השדון החמוד מהלוני טונס- בלי התקפי הזעם שלו, אני מקווה.

אבל... חג הפסח לא פסח גם על האנטי-OCD שבינינו, ולכן החמץ שלאורך כל השנה זכה לאינסוף מקומות מסתור, יצטרך למצוא לו מקום חדש.

ואם לא, תמיד אפשר למכור אותו. מעניין אם אפשר לעשות את אותו הדבר גם לגבי הבלגן.

*OCD= הפרעה אובססיבית קומפולסיבית.