חוקרת מוח (ונפש)

לאור התגובות החריפות שהופנו לכיוונו של ת' בן זוגי היקר, מצד הבלוגרים החביבים שקראו את הפוסטים שלי,

קיבלתי את התחושה שכנראה עשיתי לו עוול מסוים, כי זו לא ממש התמונה המלאה. שהרי אם זה היה המצב בכללותו, לא היינו נשארים יחד.

הסיבה שלא כתבתי יותר מדי על ת' בהקשרים חיוביים, כנראה קשורה לכך שכשטוב לי בקשר ובכלל, אני נוטה פחות לכתוב בבלוג

(ע"ע התקופה האחרונה), וכשדברים מעצבנים אותי, אני מיד שוטחת את תוגתי על הכתב.

אם כן, לא פלא שהדעות שהתגבשו על ת' אינן חיוביות במיוחד.

בניסיון לתקן את המצב הזה, אני רוצה לכתוב פה על סיטואציה קטנה שהתרחשה בביתנו הקט לפני כחודשיים.

חזרתי הביתה מהמעבדה, בשעה מאוחרת למדי, כשת' קיבל את פניי בחיבוקו החם כהרגלו (באמת!).

נכנסתי לסלון והבחנתי שהחתולים סגורים בתוך חדר השינה, בעוד שעל שולחן האוכל מונחים מפה לבנה, נרות,

ובאגרטל- זר פרחים ענקי בצבעי אדום ולבן. (אין לי שום מושג מה היו סוגי הפרחים, אבל הם היו ממש יפים).

הארוחה שהגיש ת' לשולחן הורכבה משלוש מנות מופלאות ויוקרתיות: פטה כבד עם ריבת תות, דג סלומון בתנור (+תוספת ניוקי וסלט),

ולקינוח- גלידת שוקולד פרווה. הכל מעשה ידיו של ת' (בשלן בחסד), שהשקיע יומיים שלמים בהכנת המנות האהובות עליי.

כשעזרתי לו לפנות את הכלים, הסתובבתי וראיתי אותו כורע ברך עם תכשיט מקסים (שבדיעבד מסתבר שעבר על 7 חנויות כדי למצוא אותו),

ושואל אם ארצה לבלות איתו יחד את שלושים השנים הבאות (עם אופציה ליותר).

הוא הציע לי נישואין.

והסכמתי.

ועד עכשיו יש לי חיוך ענקי על הפנים כשאני חושבת על הערב המקסים שבילינו יחד, מיני רבים.

אז, גם אם זה לא נראה כך בגלל הנטייה הנפלאה שלי להתמקד באירועים שליליים ולא נעימים בקשר איתו, ועם אנשים אחרים בכלל,

(להבא אנסה לעבוד על זה, ולהביא לבלוג דברים אחרים וחיוביים יותר לגביו מחיי).

ת' הוא בחור טוב, והוא עושה אותי מאושרת.

וכשאנחנו יחד- אני מרגישה שדבק בי ובו טעם האהבה.

(טוב, מצד שני, גם לא צריך ללכת לקיצוניות האחרת של הקיטשיות...).