הוא יצא מהמעבדה שלו והגיע אל המעבדה שלי, משם היינו אמורים להמשיך הביתה.
אמור זה שם של דג, ומכאן אפשר להבין שמשהו השתבש בדרך.
לא בדרך שעוברת בין המעבדות, אלא יותר בזו שמובילה אל הבית.
עמדנו לצאת, כשפתאם נחו עיניי על דף הקבלות של המעבדה, זה שעליו חתמה היום נבדקת שהסכימה להשתתף בניסוי שלי.
ההשתתפות הייתה בתמורה לסכום כספי מסוים, ואחרי ששילמתי לה, היא חתמה על הצהרה שקיבלה את הסכום המובטח.
בסוף החודש אני מעבירה את דף הקבלות לאחראי ומקבלת החזר לחשבון הבנק מתקציב המחקר של המנחה שלי.
ככה זה בכל המעבדות לפסיכולוגיה. לפעמים אנחנו משלמים בכסף ולפעמים בטובות הנאה מיניות.
(לא באמת. הוציאו את זה מחוץ לחוק יחד עם השוקים החשמליים).
ת' התפלא לפשר העדינות והמסירות שבה הנחתי את דף הקבלות במקומו, אז הסברתי לו למה זה מיועד.
"מה?!" הוא הזדעק, "שילמת לנבדקים מכספך?!"
"כן, אבל אני מקבלת על כך החזר בכל חודש". הזכרתי לו.
-"אם המנחה שלך היה יודע שאת במינוס, הוא היה נותן לך את הכסף לשלם לנבדקים".
-"אני לא במינוס (אם כי זה ממש לא מצב בלתי אפשרי), והמנחה שלי לא יכול לתת כסף בכל פעם שאני או מישהו במעבדה
מריצים נבדק, גם אי אפשר להשאיר כסף מזומן סתם כך במעבדה. כל מי שמעביר ניסוי במעבדה שלנו, או בכל מעבדה אחרת
ומשלם כסף לנבדקים על השתתפותם, מקבל על כך החזר דרך מערכת ממוחשבת אל חשבון הבנק. כך זה עובד.
אני לא נכנסת למעבדה שלך ושופטת את האופן שבו אתה עובד!
(שלא לדבר על זה שהחיידקים שהם חוקרים לא מקבלים כל תשלום או תנאים סוציאליים!).
"זה לא תקין" הוא המשיך בשלו.
להזכירכם, אנחנו עדיין במעבדה שלי.
אמנם היינו הנפשות הוורקוהוליות היחידות בו, אבל כראש המעבדה, המנחה שלי יכול היה להיכנס בכל רגע,
וגם אנשים שעבדו במעבדות סמוכות יכלו להאזין.
"אני מביך אותך?" הוא סוף סוף שם לב, אחרי שאמרתי לו בקול נמוך שאנחנו במעבדה של אותו חוקר
שהוא מותח עליו ביקורת נוקבת.
-"תמצאי מקום אחר לישון בו". זרק.
והלך לבד הביתה.
אני שונאת שזה קורה.
הספקות האלו שמתעוררות בי לגביו, דווקא כשאני מחליטה שהוא הבחור שאיתו אני רוצה להתחתן.
אולי הספקות הן נורות אזהרה מהבהבות, ללמדני שהוא לא מספיק מתאים.
ואולי הספקות תמיד יהיו שם. ישנות, מדי פעם מתעוררות לרגע, ושוב נותרות רדומות.
עד לפוסט הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: