כשהיינו קטנות, אחותי ואני היינו נוסעות לסבתא בחופשת הקיץ.
למספר ימים, לפעמים אפילו לשבוע, היינו מגיעות לעיר הגדולה (חיפה) ומבלות איתה.
לעתים נדירות היא באה לבקר אצלנו, גם בגלל הנסיעה הארוכה וגם בגלל שהיא וכלתה לא היו ביחסים טובים.
בזכות סבתא ש', שתיבדל לחיים ארוכים, יש לי זכרונות טובים של סבתא ונכדתה.
הלכנו עם סבתא ללונה פארק, נסענו ברכבל, אכלנו גלידה במרכז הכרמל עם חברותיה.
יום ההולדת שלי היה נופל בדיוק בחופשת הקיץ, אז היא גם הייתה מארגנת לי מסיבונת קטנה, עם בני הדודים או עם נכדים של חברתה.
כשהיינו קטנות, אחותי ואני היינו שובבות גדולות. אחד הבילויים הנחמדים אצל סבתא היה להתרוצץ אחת אחרי השנייה בסיבובים אינסופיים,
באדיבות המבנה המעוגל של הבית שלה (המרפסת הייתה מחוברת לסלון שהיה מחובר לחדר השינה שהיה מחובר למרפסת).
סבתא פחות התלהבה מכך, וביקשה מבנה שישלח אליה את הנכדות אחת-בכל-פעם, כי שתיים זה כבר יותר מדי.
אני לא זוכרת שההפרדה התממשה בפועל, אבל בינתיים גדלנו, ורוב הביקורים אצלה היו כששתינו יחד, נרדמות על הספה בסלון אחרי יום ארוך של כיף.
כשגדלתי להיות נערה, ניסיתי לעזוב את הבית (אחרי שכבר עזבתי את בית הספר), ובחוסר כל ערקתי אל ביתה של סבתא.
בתחילה היה נחמד אבל אחרי כמה ימים היא כבר לא הייתה נלהבת מדיירת המשנה שהסתפחה לסלון.
היא פנתה אליי ואמרה:"אני כבר אישה מבוגרת, קשה לי לצאת החוצה, אבל את נערה צעירה. למה את לא יוצאת לבלות עם בני גילך? למה את לא לומדת?
השאלות החטטניות הפריעו לי, וסירבתי לדבר איתה על הנושא. מאוחר יותר שמעתי אותה מתעמתת על כך גם עם אבי, שלבסוף בא לאסוף אותי בחזרה אל ביתם.
כעסתי עליה על כך, אבל ייאמר לזכותה, שהיא הייתה היחידה שאי פעם ניסתה לברר.
בזמן השירות, כשניתקתי קשר עם הוריי וסירבתי לעשות אצלם את ליל הסדר, היא התקשרה והזמינה אותי אליה לבית האבות לארוחת צהריים ביום למחרת.
בשנה העוקבת, כשהייתי סטודנטית במכינה הקדם אקדמאית, היא התקשרה לבת דודתי והתעקשה שתזמין אותי אליה בפעם השנייה והשלישית לראש השנה (בפעם הראשונה, היא עשתה זאת מיוזמתה ואני סירבתי בנימוס). וכמובן שגם התקשרה אליי כדי לשדל שאסכים.
הסכמתי ועד היום אני מוקירה לה על כך.
בתום המכינה, כשנבחנתי במבחני הבגרות בחיפה, הייתי נוסעת אליה בסיום כל מבחן לארוחת צהריים.
שנים עברו מאז, ואני בניתי את עצמי ואת עולמי מחדש. הגשמתי את חלומותיי, ואני מאושרת.
אני מודה לאלוהים על כך ועל שהיא זוכה לראות את זה.
זה נחמד לשמוע אותה אומרת לי שהיא גאה בי, אחרי שסיפרתי לה על ציון גבוה שקיבלתי או על מסיבת יום הולדת שחגגתי עם חברים טובים.
על רקע היחסים המעורערים שלי עם הוריי, לסבתא ש' שמורה פינה חמה ואוהבת בלבי.
לפעמים היא קצת מנדנדת ולפעמים היא קצת פולניה (דפוס תורשתי שכנראה בא לידי ביטוי גם אצלי),
אבל היא אכפתית ואוהבת, ואני אוהבת אותה בחזרה.
אני חושבת שאני כל כך חוששת מהתגובה הרגשית שלי ביום בו אאבד אותה (טפו, טפו- כבר אמרתי),
כי היא הדמות הכביכול הורית היחידה בחיי שקיימים בינינו יחסי אהבה הדדיים.
את הוריי הוצאתי מהמשוואה ממזמן. הם אמנם טוענים שהם אוהבים אותי, אבל הייתה להם דרך מוזרה מאד להראות את זה
(לעניות דעתי, הזנחה, השפלות ומכות הם לא סממנים מובהקים לאהבה), ולכן אני לא מרגישה אהבה כלפיהם בחזרה (בלשון המעטה).
יש לי דודים שגרים בסמיכות אליי, ואני מעריכה אותם מאד. הם באו לטקס סיום התואר שלי והם מזמינים אותי מדי פעם לארוחת ערב.
אני חושבת שיש ביננו חיבה הדדית, אבל לפעמים יש לי תחושה, שאני משלה את עצמי לגביהם, ואז אני מתרחקת, כדי לא להיפגע שוב.
זה בעיקר קורה כשהם חוגגים יום הולדת לאחד מילדיהם ואני לא מוזמנת. אני מניחה שמותר להם, כמו שמותר לי להיעלב (דפוס פולני, כבר הזכרנו).
ההורים של בן הזוג מזה שלוש שנים הם אנשים טובים ומשתדלים לגרום לי להרגיש בת בית אצלם, אבל אני לא מרגישה חיבור קרוב לאמא שלו.
עניין של כימיה, אני מניחה.
היו לי חברים קודמים שעם האמהות שלהם יצרתי קשר ממש קרוב, אבל אחרי שלמדתי שחברים לא בוחרים לפי אימא שלהם (שיעור חשוב וכאוב...),
אני נמצאת עם בן הזוג המדהים שלי בגלל מי שהוא, ולמרבה הצער חמותי לעתיד עם כל מעלותיה, לא תהיה לי כאם.
לצערי, בשנה האחרונה הדרדר מצבה הבריאותי של סבתא.
לפני כמה חודשים, היא הרהיבה עוז וביקשה ממני לעזור לה להתלבש.
במבוכתה, היא התנצלה על כך. התנצלות שאני פטרתי במחי יד, בטענה שזה ממש מעט ממה שאני יכולה לעשות עבורה.
אך הבנתי שהבחירה שלה להיעזר בי, על אף אי הנוחות שהיא חשה, נבעה מתוך קושי ממשי.
ידיה רועדות ומוגבלות בתנועתן והיא מתקשה להתלבש בעצמה. אלמלא סייעתי לה להתלבש, הדבר היה לוקח לה זמן רב, כפי שהעידה על כך.
גם הראייה כבר לא מה שהייתה פעם והיא כבר לא רואה טוב את סדרות הטלוויזיה שלה אשר העניקו לה בידור מדי יום.
לפני שבועיים היא החליטה לעבור מדירת החדר שלה בבית האבות למחלקה לתשושים.
כבר אין לה חדר משלה, ומקום לארח בו את הנכדים. מרבית חפציה לא יוכלו לעבור איתה לתוך החדר המשותף עם קשישה נוספת,
ובו יש מקום רק למיטה וחצי ארון. אבל היא זקוקה כיום לעזרה מתמדת, ולו כדי לקום לשירותים באמצע הלילה.
ואם יש משהו שמרכך את המעבר הזה,עבורה ועבורנו, הוא אנשי הצוות המקסימים שדואגים לה בכל רגע נתון שבו היא זקוקה להם.
והכי חשוב- תודה לאל, היא איתנו.
גם כשהיא אומרת משהו קצת פולני מדי או ביקורתי מדי, לרוב אני מעדיפה להחליק, כי אני מעריכה את הזמן המשותף שלנו.
אני מאושרת על כל רגע שיש לנו יחד.
אני חושבת שבשבוע הבא, אי"ה, אסע שוב לביקור אצל סבתא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: