חוקרת מוח (ונפש)

השגרה בולעת אותנו. יום אחרי יום, עובדים ולומדים (ומורחים זמן בבלוג). כבר התרגלנו.

וכמעט שכחתי שאני אוהבת אותו כל כך.

ת' הכין הערב לזניה. ישבנו מול הטלוויזיה וזללנו. אחר כך, נכנסנו למקלחת וישר למיטה.

כרגיל. משעמם לחוות את זה לא פחות מאשר משעמם לקרוא על זה.

אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החיים שלי, היו זמנים שהתפללתי בשביל חיים שכאלו, ואני מאושרת. באמת.

ויחד עם זאת, מדי פעם, אני מרגישה שמשהו אובד בדרך.

אני והוא מסתגלים הרבה ומשתגלים מעט.  טוב, הכל יחסית. :)

בכל מקרה, אני חוששת לאבד אותו, אותנו, בתוך השגרה הזו, הנפלאה, שיצרנו בבית.

טוב לי, ועדיין- יש לי תחושה שאנחנו צריכים לצאת לחופשה זוגית, אינטימית, רחוק מהבית.

כמו שאומר השיר, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, לא?

"אני אוהב אותך" הוא אמר. כבר לאחר שבוע של זוגיות אינטנסיבית למדי.

"כן, גם אני..." מילמלתי בחזרה למראה הציפייה על פניו.

ההתלהבות של דון חואן, נקרא לו, מהקשר המתהווה דבקה גם בי, אני מודה.

"אף פעם לא הייתה לי מישהי כמוך" הוא הפליג בשבחיו, ואף ציין שאני נותנת לו סיבה להפסיק.

לעשן, כמובן.

ואני, עם כל סלידתי מסיגריות, ומהבל פיהם של אנשים שצורכים אותן (ולפעמים גם מהאנשים עצמם), הסכמתי.

 אם הוא מוכן להקריב את הסיגריות למען בריאותו כמו גם למעני, איך אוכל שלא להיענות לחיזוריו.

חוץ מזה, זו הייתה תקופה קצת כואבת עבורי, אחרי פרידה עצובה מחבר קודם, ושמחתי על ההזדמנות לבלות בחוץ עם בחור חדש.

אמנם, קצת התאכזבתי מכך שהסיגריות לא מיהרו להתפנות מחייו, כפי שהבטיח,

וגם אחרי שבועיים נדפו ניחוחות של עשן סיגריות משערו, פיו,  בגדיו, ובעצם ממה לא.

אבל הוא הבטיח שהוא בתהליכים, שהוא מנסה לצמצם מדי יום, ושקשה להיגמל בן לילה.

אז תמכתי בו. בכל זאת, הוא אוהב אותי, והאהבה מנצחת הכל (חוץ מסרטן ריאות).

בשלב מסוים, בקשר שארך שלושה חודשים ותו לאו, הסיגריות הפכו לחלק אינטגרלי מהזמן המשותף שלנו.

הפסקתי להטיף לו מוסר והתחלתי להתרגל, רחמנא ליצלן, למקומן הטבעי והקדום של הסיגריות בחייו.

למרות זאת, הקשר בינינו לא פרח, ולמעשה התחיל לדעוך לאיטו, כשדון חואן החל למעט במילות החיבה,

מיאן להישאר לישון איתי או סירב שאבוא לישון אצלו בתואנה שהוא לא טיפוס שאוהב לינה משותפת

(טוב, הוא צריך את הספייס שלו, אני מבינה), ופתח בשלל מעשים שגרמו לי לאכזבה ולהתרחק ממנו.

אכן, מצאתי לעצמי אדם בוגר. הקשר הסתיים, וחבל שלא קודם.

בדיעבד, יש לי תיאוריה מגובה בעדויות אמפיריות שהסיבה שנקשרתי אליו נובעת מהיותו ריבאונד,

לא מצאתי הצדקה אחרת לכך שאהיה עם מישהו שכזה, (בגלל התנהגותו האנוכית, לא רק חוסר ההתאמה בינינו).

אבל, היום, אני שמחה על הקשר איתו. מאכזב ככל שהיה, למדתי ממנו המון, ואחריו כבר שיניתי אסטרטגיה-

אני יודעת את מי אני מחפשת (מקשרים טובים קודמים), ואני יודעת את מי אני לא רוצה בחיי, ועכשיו אני כבר לא מתפשרת, אלא אמשיך לחפש, עד שאמצא.

נ.ב.

בסוף גם מצאתי.

יש כמה אפשרויות, כולן קורצות לי ואף אחת לא מדברת אליי.

1. עם בעלי לעתיד ומשפחתו.

יתרון: לא נתפצל.

חסרון: הם מחפפים בהגדה של פסח. זו לא המשפחה שלי. צריך להיות מנומסים ומחוייכים רוב הערב (וזה גם ככה הולך להיות ערב לא קצר ומתיש).

2. עם ההורים ואחותי (+ קרובי משפחה רחוקים).

יתרון: אחותי. להכיר צדדים נוספים במשפחה שרואים לעתים נדירות באירועים ובחגים). ברגעי משבר אפשר לפרוש לאחד מחדרי הבית.

חסרון: לחגוג בנפרד מת', ההורים שלי (אם אני לא יכולה להיות כנה בבלוג שלי, איפה כן).

3. עם דודים שלי.

יתרון: המקום הקבוע שלי לליל הסדר, קוראים את ההגדה כמו שאני אוהבת, אנשים שאני אוהבת.

חסרון: בלי אחותי, יש מתח קל בינינו בתקופה האחרונה (קצת נעלבתי ממשהו שקרה, הם התנצלו, אבל מאז אנחנו עדיין די זהירים).  

4. עם בת דודה רחוקה שהיא גם חברה טובה.

יתרון: מחבבת אותה ואת החבר שלה.

חסרון: זו לא המשפחה שלי או שלה, אלא של החבר שלה. נדמה לי שהיא הזמינה רק כדי שתהיה לי עוד אופציה אם ארצה.

למען האמת, אני רוצה לבלות את ליל הסדר עם עצמי. וזהו.

לשאול את 4 הקושיות ולענות לעצמי. לקרוא את כל ההגדה ברצף בלי לקפוץ מאדם אחד לשני.

ולהחביא את האפיקומן עד אשר אבטיח לעצמי מתנה נחמדה לפסח.

כן, אני זקוקה לאנשים, אבל הפעם אני רוצה להיות קצת לבד.