חוקרת מוח (ונפש)

אני יודעת שהמון זמן כבר לא כתבתי פה מילה או שתיים, אבל.... לא, אין לי תירוצים.

מצד שני, הבלוג פה הוא מעין יומני היקר- מקום לפרוק בו תחושות שקשה להכיל, או רגשות טובים שבא לי לשתף.

הפעם זה הסוג הראשון.

אני אכתוב בקצרה כדי לא להעלאות.

הוא אמר ואז אני אמרתי.... יש לי תחושה שזה קצת ייראה כך, אבל אני אשתדל למתן את הסגנון.

קיצר, חזרנו הביתה אתמול מסופ"ש חצי-חצי (חצי אצל המשפחה שלו וחצי אצל המשפחה שלי).

ת' קפץ למעבדה כדי לארגן חומרים לשבוע חדש של עבודה, וביקש שאפשיר את הפיתה העיראקית שהייתה במקפיא.

בקשה קטנה מאד. אני צריכה להוציא את הפיתה מהמקפיא והוא כבר יכין ממנה פיצה טעימה.

אלא ששכחתי.

והוא חזר הביתה חצי שעה מאוחר יותר וראה אותי רובצת מול "אחד נגד מאה" עם קערת קורנפלקס בידי, והתעצבן.

זה התחיל מ.."אי אפשר לסמוך עליך!" והסתיים ב"את כזו אנוכית". ולמה?

כי אין כמו אכילת סולו עם קערה וכף ליחיד כדי לומר לבן הזוג- לא אכפת לי ממך....

פרשנות מרתקת.

ושגויה, לדעתי.  קורנפלקס היה ותמיד יישאר ברירת המחדל שלי כשלא בא לי להכין משהו לאכול.

וזהו, רבנו.

כל כך חבל, כי רצינו לבלות לילה נחמד ביחד. וזה לא מה שקרה בסופו של דבר, בלשון המעטה.

ואם כבר אני פורקת קיטור, יש משהו במשפחה שלו שמפריע לי- הם לא מתעניינים בי במיוחד.

לפחות בהשוואה למשפחה שלי ששואלים שאלות (לפעמים יתר על המידה) על כל דבר שת' מוציא מהפה.

אפילו על המחקר שלו שקשור לחומרים כימיים וכו'. יכול להיות שזו אני, ורק נדמה לי.

אולי ת' יותר תקשורתי ממני ולכן הוא מספר יותר דברים לשתי המשפחות.

אבל, דודה שלו למשל, ששאלה אותי על התפתחות העניינים באקדמיה, קיבלה תשובות מעמיקות. דיברנו כמעט עשרים דקות רצופות, ועוד בפלאפון.

אני לא צריכה את ההתעניינות שלהם בי, אבל זו עדיין תחושה קצת מוזרה.

לפעמים אני זורקת מילה או שתיים באיזו שיחה, כדי להיווכח פעם נוספת שאין שיתוף פעולה במיוחד.

ואני משתדלת להתעניין בהם. טוב, למען האמת- השתדלתי להתעניין, להקשיב ולהנהן.

אבל, מאחר ואמא שלו לא מקשיבה לי (אלא אם כן זה נושא שמעניין אותה,

ולרוב היא יזמה את השאלה לגביו, וגם במקרה הזה צריך לענות בקצרה ולעניין),

בתקופה האחרונה אני כבר לא מטריחה את עצמי להקשיב לסיפורים טרחניים ומלאי רכילות מצידה.

אני יודעת, הרבה ארס נוטף ממני עכשיו. היומן הזה הוא הסובלימציה שלי.

הדרך המעודנת יותר שבה אני פורקת את תחושותיי הלא בהכרח מוצדקות כלפי אחרים.