חוקרת מוח (ונפש)

עבורי, בחינות הן כמו סיגריות- מזיקות לבריאות. (וגורמות לאימפוטנציה, אבל זה כבר סיפור אחר).

בכל תקופת מבחנים, אני מוצאת את עצמי מארחת בזה אחר זה, וירוסים מכל הסוגים והמינים.

כן, כן, גם בקיץ הם קופצים לביקור.

למשל, בימים האחרונים מנעים את זמני וירוס גרון/צינון/תסמינים מעצבנים אחרים,

ולפני כחודש שיכנתי את וירוס המעיים המפורסם שארגן לי מועד ג'.

(ומה יקרה במועד ג', אני לא יודעת. זה אחד הפרדוקסים הגדולים של היקום).

מה שכן, יש לי מצב רוח רע שמלווה אותי ואת כוס התה שלי מהטלוויזיה, למחשב, למיטה וחוזר חלילה.

שני הדברים העיקריים שמנחמים אותי הם בראוניז שהכנתי בשארית כוחותיי לפי מתכון פולני שכלל הרבה התאנחויות

על מר גורלי ושאר מחושים שפוקדים אותי, ומשחק צוללות עם ת' בן זוגי המסור (כשאני מנצחת אותו).

ביומיים האחרונים כשהבנתי שהעבודה באחד הקורסים כבר לא תיכתב במצב הקיים,

ארגנתי מרתון של שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה לסטודנטית נואשת שנכשלה במועד א',

לאחר שהחתמתי אותה על הסכם שבו היא מבינה שהיא שמה את נפשה בכפה.

בינתיים, היא בסדר, לפחות מבחינה גופנית.

מההיבט הנפשי, אני לא מתחייבת, כי חמש שעות וחצי של סטטיסטיקה היסקית

היא ודאי אחת מהדרכים הבדוקות של פסיכולוגים קליניים להרוויח את לחמם.  

אתמול בערב ביטלנו את השתתפותנו בארוחה עם חברים משותפים.

הצעתי לת' ללכת בגפו (הוא כבר הכין כמה תבשילים שניקח איתנו והתכונן ליציאה),

אבל כשהבין שאני מעדיפה להישאר בבית, שמעתי אותו מתנצל בטלפון ששנינו לא נגיע.

נחמד מצידו.

בסוף, היה ערב שקט ורגוע. צפינו בחדשות ושיחקנו צוללות (הוא ניצח).

והעיקר, יכולתי להשתעל חופשי מבלי לחשוש על כל האנשים שנמצאים ברדיוס שני מטר ממני.

בכלל, בתקופת מבחנים, אני מרגישה כמו מיכל של מחטים מזוהמות שיכולה להדביק את כל מי שמסביבי.

כולם, חוץ מאשר את ת', הבחור המקסים שלי.

כי הוא זה שהדביק אותי.