מדהים שכשמתעלפים, כולם לחוצים חוץ מהבנאדם שהתעלף.
ככה אצלי בכל אופן. אני כבר צריכה להיות רגילה לזה, הפעם הזאת בכלל. בעוד שאני מרגישה סביבי את המתח של כולם ואת הלחץ, ברגע ההתעוררות כל מה שחשבתי זה כמה קל להשאב לחוסר ההכרה הזאת ולהשאר שם בלי שארגיש שום דבר ובלי שאהיה מודעת לעולם החיצון. קצת כמו למות אפילו. הלוואי וזאת תהיה הדרך שבה אמות, שנייה אחת בהכרה- שנייה אח"כ כלום. מהיר, ללא כאבים.
אני בטח צריכה להיות כל כך רגילה למצב הזה בשביל להגיע לתובנות פילוסופיות כמו זו בזמן עילפון.
הרבה זמן לא כתבתי כאן ואני לא יכולה לשים את האצבע על הסיבה לכך. אולי בגלל המצב של ישרא, אני זוכרת שהיה פה פעם אחרת- יותר כניסות, יותר תגובות... עכשיו מספיק איזה 4 תגובות וכבר הפוסט נכנס לפוסטים החמים. עצוב לי בלב.
בכלל התגעגעתי לכתיבה אבל אף פעם לא יצא לי לכתוב, אני כיום משקיעה יותר בלימודים ובציורים ולפתח את היכולות שלי ואני לא מוצאת את האיזון הנכון. אני מרגישה ששני הצדדים בתוכי- הכתיבה והציור, נמצאים במין מלחמה מתמדת ביניהם ואני תקועה באמצע בלי להתקדם. ובסוף יוצא ששניהם מפסידים.
אני עדיין מחפשת את האיזון, שזה די בעייתי כי אני הבנאדם הכי לא מאוזן שיש :/
בנתיים אני עושה עוד דודלים-
(הרובוט מהסרט Eurotrip, אחד הסרטים אהובים עליי.)
טאמבניילס קטנים ברגעי שעמום-
מי היה מאמין שלצייר בעט זה הדבר הכי ממכר שיש :]
נ.ב: לפני שבוע היה לי בדיוק שנתיים מאז שהשתחררתי מהצבא. איך הזמן טס.. אני מרגישה כאילו עברתי המון דברים מאז.
עד הפוסט הבא, קבלו דוגמא קטנה של איזה שינוי יכולות שנתיים לעשות-
וול, אני בטוחה שכשציירתי את הציור ההוא לפני שנתיים לא ממש השקעתי בו אבל מידת ההשקעה בכל מקרה שווה למידת ההשקעה של הציורים הנ"ל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעמהנונה:]