אני חושבת שלא משנה באיזו גרסה אני אשמע את השיר הזה אני עדיין אהב אותו.
בכל מקרה, סיימתי את הספר 'צקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו' מאת הרוקי מורקמי.
יש משהו בכתיבה של הסופר הזה שממש התאהבתי בו ואני לא מאמינה שהתחלתי לקרוא ספרים שלו רק השנה. (ספרים... כולה קראתי ספר אחד שלו, פלוס הספר הזה).
כמו שכתבתי בפוסט הזה יש בכתיבה של מורקמי מין הגיון מוזר שכזה, כאילו יש לו הגיון משל עצמו שלא קשור להגיון של המציאות. סוריאליסטי אפשר לומר, למרות שהספר הזה היה קצת פחות 'אליס בארץ הפלאות' ויותר הגיוני, אבל עדיין לאורך הספר הייתה מפוזרת אווירה מיסטית כזאת והיו רגעים שנגעו בגבול בין פנטזיה למציאות.
הספר מספר על צקורו טזאקי בחור בן 36 ש-16 שנה קודם לכן נזרק על ידי ארבעת חבריו שאיתם היה בקשר קרוב מאוד במשך זמן רב, באופן פתאומי בלי שאמרו לו סיבה כלשהי. תקופה אחר כך הוא היה שרוי בדיכאון עמוק וחשב בעיקר על המוות.
עכשיו כשהוא בן 36, מהנדס בטוקיו ובונה תחנות רכבת, חברתו החדשה דוחקת בו להתעמת עם עברו ולהפגש עם חבריו ולברר את הסיבה מדוע ניתקו אותו מהחבורה.
זה נשמע ספר די פשוט, העלילה לא כזאת מורכבת והוא לא היה כזה ארוך האמת. סביר להניח שהוא קצת פחות היה מעניין אותי אילולא הרגשתי מזוהה איתו כל כך.
קודם כל נדבר על השם- צקורו טזאקי חסר הצבע. לחברים שלו היו שמות משפחה שיש בהם צבע כלשהו ורק לו לא היה, הוא סתם היה 'צקורו טזאקי', דבר שהבדיל אותו מהם. אך לחוסר הצבע בספר יש משמעות הרבה יותר עמוקה. צקורו לאורך כל חייו הרגיש שהוא בנאדם משעמם, הוא ראה את האנשים סביבו -במיוחד חבורת הנערים שאליה היה שייך- כאנשים צבעוניים ומעניינים, והוא ראה את עצמו כשום דבר, כמו מיכל ריק שיודע רק לקבל אבל לא לתרום בכלום. ככה הוא הרגיש.
אחרי שדחו אותו הוא לא התפלא וקיבל את ההחלטה כמו שהיא, למרות שהוא נכנס לדיכאון והרגיש ריקנות גדולה אח"כ.
די יכולתי להבין אותו כי הייתה תקופה בתיכון שגם אני הרגשתי ככה, כמו אחת שלא תורמת בכלום, כמו מיכל ריק ולא פעם יצא שנפגעתי מאנשים קרובים. כמו צקורו טזאקי שסחב את הטראומה הזאת אפילו בלי להיות מודע, גם אני הייתי שמה מין מחסום מפני האנשים כדי לא להפגע והרגשתי את אותה הריקנות הזאת.
עכשיו כמובן זה אחרת לגמרי, אני אדם שונה מאוד ממה שהייתי- אני מרגישה פתוחה הרבה יותר, אני לא מפחדת להיות קרובה אל אנשים וכיף וטוב לי, והריקנות נעלמה, אני ממלאת אותה בדברים שעושים לי טוב. גם צקורו טזאקי לאורך הסיפור מתגבר אט אט על המחסום הזה ומתמודד עם הכל, והסוף נשאר פתוח, כאילו זה רמז לי שהכל תלוי בי עכשיו, אם לתת לאירועי העבר להשפיע עליי או להתקדם הלאה. המשמעות הזאת לגמרי חזקה בעיניי.
הרגשתי מחוברת לספר גם מהבחינה שהוא נגע בכל מיני נושאים פילוסופיים. בעיקר על הגורל ושיש דברים בחיים שאין לנו שליטה עליהם, דברים שהם גדולים מאיתנו והם מכתיבים לנו את אירועי חיינו. וכמו שאמרתי קודם הייתה לספר אווירה מיסטית ודברים לא מוסברים שהפכו את הספר למעניין ומותח הרבה יותר.
הספר דיבר גם על החיים, על שינויים גדולים וקטנים וזה ממש נגע בי במיוחד בתקופה שאני נמצאת בה עכשיו.
אני לא יודעת אם מעריצי מורקמי יאהבו את הספר הזה באותה הרמה כמו שאר הספרים שלו, אבל אני אישית בהחלט ממליצה עליו. הוא קליל, מותח ומהנה :]
**
תראו מה זה, השעה אחרי שתיים בלילה ואני עדיין מרגישה עירנית.
הייתי שמה פה עוד ציורים מהתקופה האחרונה אבל כרגע אין לי שום דרך להעביר אותם למחשב (טוב, יש את הסורק, אבל אני לא אוהבת אותו :\).
את השיר הזה אני מקדישה לכל ציפורי הלילה שביננו-
הבנאדם גאון. מתה על הקאברים שלו! במיוחד של דיסני ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעמהנונה:]
